ע"א 28830-12-11

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר הישראלי, המקנה לקרובי משפחתו של הדייר שנפטר את הזכות להפוך לדיירות מוגנת במקרה של פטירת הדייר. על בני המשפחה לעמוד בשני תנאים: ראשית, עליהם להתגורר עם השוכר לפחות שישה חודשים לפני מותם; שנית, לא הייתה להם דירה נוספת למגורים בעת פטירת הדייר. נקודת המחלוקת העיקרית במקרה זה היא סביב התנאי השני, והאם הייתה למערער דירה נוספת למגוריו. השופטים מסכימים פה אחד כי המבחן לקביעת בית מגורים אחר הוא זכות חוקית לגור בדירה אחרת, ולא רק אפשרות מעשית. הם מרחיבים מבחן זה, וקובעים כי עליו להיות זכות משפטית קבועה, להבדיל מזכות זמנית או ניתנת לביטול. במקרה הנוכחי, המערערת לא הצליחה להוכיח כי הייתה לה זכות חוקית לגור בדירה אחרת, ובכך קיימה את התנאי השני של סעיף 20. לפיכך, עם פטירת המנוח, הפכה המערערת לדייר מוגן בדירה הנדונה. אשר על כן, הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. המשיב מצווה להשיב את כל התשלומים שהתקבלו מהמערער, ולשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.