על"ע 9/73

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעבירת משמעת שביצע עורך דין, שהורשע ברשלנות ובחוסר שקידה מקצועית. התיק נסוב סביב הימנעותו של עורך הדין מלוודא כי הוגשה ערבות נדרשת כפי שהורה בית המשפט, בתיק של רישום עיקולים. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את עורך הדין בעבירת משמעת, אך בחר שלא להטיל עונש, ובמקום זאת בחר בהרשעה ובפסק דין שפורסם מבלי לנקוב בשמו של האשם. הן עורך הדין והן הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין ערערו על ההחלטה. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של עורך הדין אך אישר את ההרשעה והטיל עליו נזיפה, תשלום הוצאות משפט ופסק דין שפורסם. לאחר מכן ערער עורך הדין לבית המשפט העליון. פסק הדין של בית המשפט העליון התמקד בפרשנותו של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, המפרט פעולות שיכולות להתבצע רק על ידי עורכי דין. בית המשפט קבע כי סעיף זה קובע את היקף פעילותו המקצועית של עורך דין ואינו מקים אחריות למעשיהם של אחרים מעבר לדיני העונשין והנזיקין הקיימים. מאחר שעבירות משמעת הן עונשיות מטבען, העיקרון הכללי של אחריות שילוחית אינו חל כאן. בית המשפט מצא כי עורך הדין אינו אחראי למעשי פקידו במקרה זה ופירש את הסעיף כמתייחס רק לאחריותו של עורך דין על פי הדין המקובל. עם זאת, בית המשפט אישר את ההרשעה, והדגיש את רמת האחריות הגבוהה שעל עורכי הדין לדבוק בה. השופטים, שהם אנשי מקצוע מנוסים, הסכימו פה אחד כי עורך הדין לא גילה את הערנות והאחריות הנדרשות, גם בהיעדר זדון או חוסר תום לב מצדו. בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור, כיבד את הערכתו של בית הדין המשמעתי את העובדות ואישר את ההרשעה, תוך שהוא רואה בה היסק סביר מן העובדות שנקבעו. באשר לגזר הדין, מאחר שבית המשפט העליון דחה את פרשנותו של בית הדין הארצי לאחריות שילוחית, העונש הקודם כבר לא היה מוצדק. לפיכך, בית המשפט העליון החליט לדחות את הערעור על ההרשעה, אך קיבל את הערעור על גזר הדין והחזיר אותו להחלטה המקורית של בית המשפט המחוזי. פסק הדין ניתן ביום 20.8.1974.