עמ"נ 8600-02-24

תקציר

בעניינו בערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, ביקשו המערערים להאריך אשרה ורישיון ישיבה למערערת מס' 2, מטפלת זרה, מטעמים הומניטריים מיוחדים. הערעור המקורי נדחה על ידי בית המשפט ביום 24.12.2023, שכן הוא אישר את החלטת המשיבים מיום 27.11.2023, תוך דחיית בקשת המערערים, אשר נימקה שני טעמים עיקריים: המערערת חרגה ממגבלת 8 השנים מאז נכנסה לראשונה לישראל, והחלטה קודמת על הארכה כבר התקבלה. על פי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, הארכה מעבר ל-63 חודשים אפשרית רק בתנאים הומניטריים ספציפיים, ובלבד שלא חלפו יותר מ-8 שנים מיום הכניסה, ולא התקבלו החלטות הארכה קודמות על ידי שר הפנים לאותה מטרה. חרף טענותיה של המערערת מס' 2 החולקות על טענת ההחלטה הקודמת, מצא בית המשפט כי די בתנאי התושבות של 8 שנים בלבד כדי לדחות את הערעור על הסף. דרישה זו נתפסה כתנאי משפטי מכריע, שחוזק בפסיקה קודמת, הממחישה את אופייה הבלתי מתפשר. ללא נימוקים מתוקנים, בית המשפט לא יכול היה לאשר חריגה, מה שהופך את הערעור לבלתי סחיר. משכך, נדחה הערר, לא היה צו להוצאות בשל היעדר בקשת תגובה, והיה מקום להשיב את הבטוחה שהופקדה. על מנת לאפשר זמן למערערת מס' 1 למצוא מטפל חדש, על המערערת מס' 2 לעזוב את ישראל עד ליום 5.5.2024. החלטה זו, תוך שימת דגש על הקפדה על דרישות החקיקה, מדגישה את מגבלתו של בית המשפט לחרוג מהוראות חוק, גם משיקולים הומניטריים מחייבים.