דב"ע לו/11 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לסמכות ולמגבלות הנוגעות להגשת תביעות לבית הדין לעבודה לפי תקנות הביטוח הלאומי. בית המשפט דן בשאלה האם יש לו סמכות להאריך את המועד הסטטוטורי להגשת תביעות כאלה. המערערת, לאחר שהגישה תביעה בדבר תאונת עבודה מאוחר מדי, ביקשה הארכה, בטענה כי הם התעכבו בשל דיונים מתמשכים עם המוסד לביטוח לאומי והיעדרותם מהבית. בית המשפט המחוזי קבע כי למערערת היו מועדים מוגדרים בחוק והיא לא עמדה בהם ללא נימוקים מוצדקים. בית המשפט קבע כי הזכות לתבוע היא עניין מהותי, כלומר כל חוק המשנה זכות זו על ידי הטלת או הגבלת זמן הוא גם מהותי. החקיקה קבעה במפורש מועד אחרון בתקנה 1(ב) ללא מתן הארכה, והבדילה מצב זה מחוקים פרוצדורליים שבהם בתי המשפט יכולים לתת הארכה. פסק הדין הבהיר כי למרות תקנות פרוצדורליות אפשריות, אם נקבע מועד מהותי ללא הוראת הארכה, לבית המשפט אין סמכות להתאימו אלא אם נקבע אחרת בחקיקה. הערעור נדחה בנימוקים אלה, שכן הגשת המערער הייתה מעבר לתקופה הקבועה בחוק, ללא ראיות לעילות חריגים לפי תקופת ההתיישנות. לפיכך, התביעה הראשונית נדחתה ובית המשפט דחה באופן דומה את הערעור, וקבע כי לא ייפסקו הוצאות.