סע"ש 44891-04-17

תקציר

המבקש, עובד עיריית אום אל-פחם, הועסק תחילה כמורה בבית ספר החל מ-9/2010 וקיבל שכר ותנאים של עובד הוראה. בעקבות הודעת משרד החינוך מיום 24.8.14, שלפיה אינו מחזיק באישור העסקה כנדרש ולכן אינו יכול לשמש כמורה עד תום ההליך בעניינו, הועבר החל מ-9/2014 לתפקיד עובד בספריית בית הספר. חרף שינוי התפקיד, המשיכה העירייה לשלם לו במשך תקופה שכר לפי כללי עובדי הוראה. בחודשים 9/16–10/16 החליטה העירייה לשנות את תנאי שכרו כך שלא יקבל עוד שכר של עובד הוראה, ובפועל השינוי יושם החל מ-12/16, לרבות ניכויים רטרואקטיביים. המבקש הגיש תביעה ובקשה לסעד זמני, שבמסגרתה עתר לצו שיורה לעירייה להמשיך לשלם לו את שכרו כפי ששולם עד להפחתה, עד למתן פסק דין סופי. לטענתו, שינוי השכר נעשה שלא כדין, בניגוד להסכמה כי תנאיו לא ייפגעו, על רקע יריבות אישית וללא שימוע כדין. העירייה טענה כי המשך תשלום השכר כמורה נעשה תחילה לתקופה מוגבלת ומתוך ציפייה שהמבקש יסדיר את עניינו מול משרד החינוך, ולאחר מכן נמשך בטעות; עוד נטען כי מדובר בחריגת שכר האסורה לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ומהווה למעשה בקשה לצו עשה. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה את הבקשה. נקבע כי המבקש לא הראה לכאורה עילת תביעה המצדיקה מתן סעד זמני, שכן הודה כי לפי הנחיות משרד החינוך אינו יכול לשמש כעובד הוראה, ולא הצביע על מקור נורמטיבי אחר המזכה אותו בשכר ובתנאים של עובד הוראה בתפקידו החדש. עוד נקבע כי טענתו שלפיה די בהסכמת העירייה כדי להקנות לו זכות להמשך קבלת שכר כזה עומדת לכאורה בסתירה להוראות חוק יסודות התקציב. כן התקבלה טענת השיהוי, מאחר שהמבקש ידע על הכוונה להפחית את שכרו כבר בדצמבר 2016 אך הגיש את הבקשה רק באוגוסט 2017; בנסיבות אלה לא מדובר בשמירה על מצב קיים אלא בבקשה לצו עשה חריג. בנוסף נקבע כי בשלב זה אין בטענותיו בדבר יריבות אישית או היעדר שימוע כדי להצדיק את הסעד המבוקש, במיוחד כשהן לא נזכרו בתביעה העיקרית. לפיכך הבקשה נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות בסך 2,500 ש"ח.