ת"א 72576-12-20

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע שרכבו ניזוק מנפילת אבנים מבניין סמוך. המחלוקת המרכזית היא האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" שנגרמה כתוצאה מ"שימוש ברכב מנועי לצרכי תחבורה", כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופטת פותחת בכך שהיא מקבלת את גרסת התובעת לאירועים, לפיה היא ישבה בתוך רכבה הנייח, מתכוננת לנסיעה, כאשר הרכב נפגע מהאבנים. השופט מציין כי הדבר עונה על דרישת השימוש ברכב לצרכי תחבורה כפי שנקבע בפסקי דין קודמים. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם הנזק נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב לתחבורה, שהיא סוגיה מורכבת מבחינה משפטית. השופט מפנה למספר פסקי דין קודמים במקרים דומים, הקובעים מבחן משולב המורכב ממבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מקרים אלה בוחנים האם הרכב היה רק "זירה" להתרחשות חיצונית או "מלכודת" שתרמה לנזק, האם הנזק התרחש בתוך חלל סגור, האם הרכב היה בתנועה והאם הנזק נבע מסיכונים הטמונים בנהיגה. ביישום מבחנים אלה מציינת השופטת כי המקרה הנוכחי נופל לתחום האפור. התובע היה בתוך הרכב והתכונן לנסיעה, אך הנזק נגרם כתוצאה מאירוע חיצוני – נפילת אבנים ממבנה. השופט מדגיש את מורכבות ההכרעה בתיקי גבול ומפעיל שיקול דעת שיפוטי בקביעה כי הרכב שימש יותר כ"זירה" מאשר כ"מלכודת". בנוסף, השופט מציין כי נסיבות האירוע, לרבות אופי מטח האבנים, מצביעות על גורם זר שאינו קשור בדרך כלל לסיכוני תחבורה. בסופו של דבר, השופט קובע כי אירוע זה אינו מוגדר כתאונת דרכים. יתר על כן, השופט מוצא כי התובע לא הוכיח די הצורך רכיבי נזק אחרים, כגון נזקים מיוחדים, נזקים כלליים או הוצאות רפואיות עתידיות. לפיכך, התביעה לפיצויים נדחית. נוכח הנסיבות הייחודיות והקושי לסווג את האירוע, נדרש כל צד לשאת בהוצאותיו. פסק דין זה ניתן בהעדר שני הצדדים.