דב"ע נב/217 - 3

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור בשל הימנעותם של המערערים מהקמת עילת תביעה, בעיקר משום שהמערערים לא כימתו או ביססו די הצורך את טענותיהם. ההחלטה הושפעה מטענת הבנק בדבר תקופת ההתיישנות, לפיה כל התביעות שקדמו לאוגוסט 1981 התיישנו לפי כלל ההתיישנות של שבע שנים. המערערים טענו כי הם זכאים לשתי עילות על פי הסכם הביטוח: הזכות להפרשות חודשיות והזכאות לתגמולים בגין אירועי ביטוח. עם זאת, בית המשפט מצא כי כל כשל תרומה היווה עילה נפרדת, וגרם לתקופת התיישנות משלו. בית המשפט התייחס גם לטענות המערערים בדבר "התיישנות שלא במתכוון", אשר נדחו מאחר שהמערערים לא הוכיחו כי לא היו מודעים לעובדות המהוות את עילת תביעתם. בנוסף, זכויותיהם של המערערים על פי הסכם הביטוח נשמרו במסגרת חוזי העבודה האישיים שלהם, למרות טענות הבנק שטענו אחרת. כן נדונו טענות ויתור של חלק מהמערערים שפרשו; בית המשפט קבע כי אלה מחייבים בדיקה מעבר לשלב המקדמי. זאת ועוד, בית המשפט דחה את בקשות המערערים לעדויות מפורטות ולבדיקות מומחים, שכן לא הוכח הבסיס המשפטי והעובדתי הדרוש לבקשות אלה. בהתנגדותם, טענו חלק מחברי הפאנל כי היה מקום לאפשר למערערים לבסס את טענותיהם עוד יותר ומתחו ביקורת על דעת הרוב על כך שדחה את התביעה בטרם עת. עם זאת, הערעור נדחה בהוצאות שנפסקו למשיבים.