עת"מ 29750-06-22

תקציר

העותר, שאינו אזרח יהודי, הגיש עתירה נגד החלטות הרשויות הישראליות המסרבות להעניק לו אזרחות קבע מכוח חוק השבות. העותר, הטוען כי הוא בנו המאומץ של גבר יהודי, נתקל בשורה של טעויות והחלטות לא רלוונטיות שקיבלו הרשויות במהלך הליך הגשת הבקשה. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה כנות אימוצו וכוונת המשפחה להשתקע בישראל. בית המשפט הכיר בטעויות הראשוניות שנעשו על ידי הקונסוליה במוסקבה, אך קבע כי ההחלטות שהתקבלו לאחר מכן במהלך ההליך המשפטי היו חוקיות. נקבע כי התעקשות הרשויות לבחון את אמיתות האימוץ ואת תכניות ההתיישבות של המשפחה הייתה מוצדקת, נוכח כישלונה של העותרת להוכיח כוונה משכנעת לעלות ולהשתקע בישראל. במקום זאת, התכוונו העותר ומשפחתו לחזור לרוסיה אם בקשת האזרחות של העותר תידחה. בית המשפט הדגיש כי מטרת חוק השבות היא לעודד הגירה יהודית ולשמור על אחדות המשפחה, מה שלא היה המקרה כאן. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי אין די בראיות המנהליות שהציג העותר כדי להעביר את נטל ההוכחה לרשויות. בדחותו את העתירה, הורה בית המשפט לעותר ולמשפחתו לשקול מחדש את הצעת הרשות, שהציעה מסלול לאזרחות אם ישתקעו בישראל עד למועד שנקבע. הרשויות התחייבו לבחון מחדש את עניינו של העותר לאחר שנה, ובלבד שהמשפחה תוכיח כוונה אמיתית להתגורר בארץ וקיומו של תא משפחתי כנה. פסק הדין הדגיש את פרשנותו הדינמית והמהותית של חוק השבות, תוך התמקדות בקשר הגורלי ולא בפורמליות.