תמ"ש 59690-06-16

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם הכספים שהועברו לחשבונות שניהל הנתבע, חתנה של התובעת, היו מתנה או חלק מנאמנות. לאחר בחינת הראיות שהובאו, השופט קובע כי הכספים שהועברו לא היו מתנה אלא חלק ממנגנון נאמנות. השופט מגיע למסקנה זו לאחר הערכת התנהגותם וכוונותיהם של התובע והנתבע. הרישום הקפדני של ההשקעות על ידי התובע, כמו גם שליטתו בחשבונות ובכספים, מצביעים על כך שהתובע התכוון ליצור נאמנות, כאשר בתו וחתנו נהנים, ולא לתת מתנה לבני הזוג. השופטת גם לוקחת בחשבון שבקשות בני הזוג לקבלת כספים נענו תמיד, מותנות באישור התובע, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם בעלותם של בני הזוג על החשבונות. זאת ועוד, שוויו הגבוה של המתנה הנטענת, כ-15 מיליון דולר, ואופייה הבלתי סביר - חותן המעניק סכום נכבד לחתנו בלבד - אינם תומכים בטענת הנתבע. השופט בוחן גם את טענת הנתבע כי מתנה ניתנה בדוא"ל בנוגע להשקעות ומוצא כי הראיות אינן מספקות, פורמליסטיות ואינן עקביות. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי הכספים נועדו לשמש כמתנה. לאחר שקבע כי הכספים היו חלק מנאמנות, השופט קובע כי על הנתבע להשיב את הכספים לתובע. הנתבע שימש הן כנאמן והן כאחד משני הנהנים בנאמנות. עם זאת, יחסי האמון התפרקו בעקבות משבר בנישואי הנתבע לבתו של התובע. כתוצאה מכך, לנתבע אין עוד זכות להחזיק בכספים כנהנה או כנאמן. עוד קובע השופט כי התובע, כיוצר הנאמנות, זכאי לדרוש את השבת הכספים מאחר שהנאמנות סוכלה. כמו כן, השופטת מקבלת את טענת התובעת כי הייתה הפרה יסודית של חוזה הנאמנות מצד הנתבע ועל כן התובעת זכאית לביטול ולהשבה. השופטת שוקלת ודוחה גם את טענת הנתבע כי בני הזוג היו פטורים מפירעון משיכת יתר בחשבון בשל הסדרי ירושה. השופט מוצא גרסה זו בלתי סבירה ובלתי נתמכת בראיות. למרות שבני הזוג לא היו פטורים מפירעון המינוס, השופט קובע כי יש לדחות את התביעה נגד המינוס משום שמקורה באמון שהקים התובע. הואיל והנתבע מחויב להחזיר את כספי ההשקעה, אילוצו לפרוע את המינוס יהווה חיוב כפול. לבסוף, השופט קובע כי תביעת התובע כנגד המינוס הייתה צריכה להיות מוגשת נגד שני בני הזוג במשותף, והימנעותו של התובע מכך מצדיקה שלילת סעד. לסיכום, השופט מורה לנתבע לשלם לתובע את הסכום הנתבע, אשר יכלול הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק ממועד התביעה ועד למועד התשלום המלא.