עת"מ 63691-09-16

תקציר

העותר ביקש מבית המשפט לפסוק כי חובות הארנונה לשנים 2006-2009, אשר העירייה המשיבה טוענת כי הוא חייב בהם, התיישנו, ועל כן אין למשיב זכות לגבות אותם על פי דין. לחילופין, טוענת המבקשת כי גם אם החובות לא התיישנו, המשיב מנוע בכל זאת מגביית החובות מחמת שיהוי. המשיבה טוענת כי הליכים שונים שננקטו על ידה לאורך השנים קטעו את "מרוץ ההתיישנות" ומנעו את התיישנות החובות. המשיב מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענות העותר מלכתחילה מחמת שיהוי, חוסר מיצוי הליכים וקיומן של שומות סופיות. השופט פתח וציין כי אינו מוצא כל הצדקה לטענותיו המקדמיות של המשיב. באשר לטענת השיהוי, מצא השופט כי מעשיו של העותר לאחר הטלת העיקול הראשון בשנת 2015 לא הצביעו על שיהוי כלשהו מצדו, מה גם שהעותר לא ידע על הליכי הגבייה הנטענים שניהל המשיב טרם עיקול זה. בנוסף, המשיבה לא הראתה כל הרעה במצבה הנובעת מהשיהוי הנטען המהווה תנאי הכרחי לקבלת תביעת שיהוי. השופט דחה גם את הטענה בדבר היעדר מיצוי הליכים וקיומן של שומות סופיות, וציין כי העותר הכחיש בתוקף כי קיבל הודעה כלשהי מהמשיב בדבר חובות המס, והמשיב לא הביא כל ראיה לכך. השופט קבע כי העותר רשאי להעלות את טענות ההתיישנות והשיהוי ישירות בעתירה, מבלי למצות תחילה הליכים אחרים. לגופן של טענות העותר, קיבלה השופטת את טענת העותרת כי כל חובות הארנונה שהצטברו למעלה משבע שנים לפני פעולת הגבייה הרלוונטית הראשונה, שהוטלה ביוני 2016, התיישנו. השופט קבע כי "עילת התביעה" לצורך חישוב תקופת ההתיישנות במקרה הנוכחי "נולדה" 30 יום לאחר מועד התשלום שקבעה העירייה. מאחר שהמשיבה לא הציגה את צו הארנונה ולא את מכתבי הדרישה, לא ניתן היה לקבוע את מועדי התשלום המדויקים, אך כל שנת מס חולקה לשש תקופות חיוב, שבכל אחת מהן תאריך חיוב הוא 14 בחודש השני. השופטת קבעה כי מעשיו של המשיב, כפי שעולה מהתדפיסים שהוגשו, לא קטעו את תקופת ההתיישנות, שכן הם לא הובאו לידיעת העותר ולא הוכחו בראיות כלשהן. השופטת הדגישה כי הליכי גבייה שאינם מובאים לידיעת החייב אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות, ומאחר שהמשיב לא הביא כל ראיה לכך שהעותר היה מודע להליכי הגבייה הנטענים, תקופת ההתיישנות המשיכה להתנהל ללא הפרעה. עוד קבעה השופטת כי ההליכים שניהל המשיב, בהנחה שהתקיימו, אינם ממשיים ומתמשכים, ועל כן אין בהם כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. עם זאת, העיקול שהוטל על חשבון הבנק של העותר בחודש אוגוסט 2015, אשר הובא לידיעתו, יכול היה לעצור את תקופת ההתיישנות. עם זאת, מאחר שעיקול זה בוטל ביוזמת המשיב בעקבות פניות העותר, ועל מנת שלא לרעת העותר בשל פעולתו המינהלית הראויה של המשיב, קבע השופט כי עיקול זה אינו יכול להיחשב כהפרעה לחוק ההתיישנות. לפיכך, כל חובות הארנונה שהצטברו לפני 4.8.08 התיישנו. השופט קיבל גם את טענת השיהוי של העותר. הוא קבע כי התנהלות המשיב במקרה זה יצרה אצל העותר אינטרס הסתמכות סביר, ואין לאפשר לשיהוי הרב בפתיחת הליכי גבייה לפגוע בעותרת. השופט הדגיש כי העותר אינו נישום המנסה להתחמק מתשלום, אלא אדם שרכושו הוכר על ידי המשיב כהרוס ובלתי ראוי לשימוש, ולכן פטור מארנונה. לסיכום, קבע השופט כי המשיב אינו רשאי לפתוח בהליכי גבייה כנגד העותרת לתקופה 2006-2009, בשל התיישנות החובות שנצברו עד יוני 2008, ובשל שיהוי במקרה של חובות שנצברו לאחר מכן. השופט הורה למשיב להשיב את כל הכספים שנגבו מאשתו של העותר, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, ופסק לעותר 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.