ע"א 419/73

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון היה כי תביעת הפינוי נגד השוכר, אף שהיא מוצדקת בשל אי תשלום דמי שכירות ושינויים שנעשו בחוזה, אינה צריכה להביא לפינוי. החלטת בית המשפט הושפעה ממצוקת הדיור במדינה, ומההשלכות הקשות של הפינוי. נלקחו בחשבון מהות החוזה, בהיותה דירת מגורים, ואופי ההפרות, הניתנות לתיקון. בית המשפט התחשב גם בהתנהלות השוכר והמשכירים, וקבע כי רשלנות השוכר לא הייתה מכוונת והמשכירים גילו זלזול בכך שסירבו לשכר דירה במשך שש שנים. בשקלול חטאיו של הדייר מול תוצאות הפינוי, זו האחרונה נחשבה לתוצאה קשה מדי. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט י' כהן והשופט קיסטר, הדגישה כי לבית המשפט שיקול דעת לסרב למתן צו פינוי אם שוכנע כי הנסיבות אינן מצדיקות זאת, וסמכות זו מושפעת ממצוקת הדיור הקשה. הם העניקו לדייר סעד, מותנה בתשלום פיצויים והוצאות משפט, בהחזרת הדירה למצבה הקודם או בקבלת אישור לשינויים. השופט מני, בדעה חולקת, סבר כי הפינוי מוצדק, שכן הדייר הפגין התעלמות מוחלטת מחובותיו. לדברי השופט מני, חטאיו הכבדים של הדייר גברו על תוצאות הפינוי, ואל לו לבית המשפט למחול על התעלמותו המכוונת מחובותיו. מקרה זה מדגיש את שיקול הדעת המוקנה לבתי המשפט במתן סעד של צדק בתביעות פינוי, כאשר דעת הרוב מדגישה את המציאות החברתית והכלכלית המשפיעה על יחסי הדיור.