ת"א 31439-02-19

תקציר

המקרה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לחוזה מכר מקרקעין, כאשר התמורה האמורה בחוזה הייתה שונה מהתמורה בפועל עליה הסכימו הצדדים. התובעת, שהייתה המוכרת, טענה כי התמורה הנקובה בחוזה אינה התמורה האמיתית וביקשה לבטל את הסכם המכר בשל הפרה יסודית. מנגד, טען הרוכש הנתבע כי התמורה האמורה הייתה למראית עין בלבד, שנועדה להקל על נטילת הלוואת משכנתא מהבנק. בית המשפט היה צריך לקבוע את התמורה בפועל המוסכמת על הצדדים והאם יש לבטל את החוזה מחמת אי חוקיות או הפרה. בניתוחו קבע בית המשפט לראשונה כי החוזה אכן היה הסכם סימולציה, כאשר התמורה האמורה לא הייתה התמורה בפועל אליה התכוונו הצדדים. נמצא כי התובע לא התכוון להעניק לנתבע סכום כסף משמעותי ולגרום לו הפסד, אלא הצדדים הסכימו על מחיר שישקף את הוצאותיה של התובעת ללא כל רווח. עוד מצא בית המשפט כי טענת הנתבע להפעלת לחץ על התובע למכור את הנכס במהירות ובמחיר מופחת לא הוכחה. באשר לקביעת התמורה בפועל, הגיע בית המשפט למסקנה כי היא אמורה להיות שווה להוצאות התובע בגין רכישת הנכס, שהסתכמו בסך 1,134,500 ₪. עם זאת, מאחר שהנאשם כבר שילם 787,000 ₪, יתרת הסכום לתשלום עמדה על 217,500 ₪. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם סכום זה לתובע בתוך 30 יום, עם הפרשי הצמדה וריבית ממועד הסכם המכר. עוד נקבע בפסק הדין כי אם הנתבע לא יעמוד בתשלום זה, יבוטל הסכם המכר, והתובע ישיב את הסכומים ששולמו על ידי הנתבע, ולאחר מכן הנכס יחזור לתובע. בנוסף, דחה בית המשפט את הודעת הצד השלישי שהוגשה נגד מר אייל ורדי והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.