ת"א 49203-10-13

תקציר

התובע, קבלן שביצע עבודות הנדסיות עבור העירייה הנתבעת, תבע את האחרונה על יתרת התמורה בגין העבודה. העירייה הודתה בחלק מהתביעה וטענה כי חלק מהעבודות היו פגומות וכי חלק מהפריטים הנתבעים על ידי התובעת כבר הוסדרו. הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה ובית המשפט נאלץ לפסוק לגופה של התביעה. בית המשפט קיבל את עמדת התובעת כי יש לבטל כתב ויתור שנחתם על ידי הצדדים, שכן הוא הופר על ידי העירייה, שלא שילמה את הסכום הנקוב בו. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת התובעת כי כתב הוויתור נחתם תחת לחץ כלכלי. לפיכך, נקודת המוצא הייתה כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים לגבי הסכום הסופי שישולם, ועל בית המשפט לפסוק לגופן של התביעות החשבונאיות. בית המשפט בחן בפירוט את הטענות השונות בנוגע לכמויות העבודה והמחירים שיש לשלם עבור כל פריט, וקיבל את טענות התובעת בחלקן ואת טענות העירייה בחלקן. בית המשפט קבע, כי לדין וחשבון ראשון שהכינו נציגי העירייה, שנחתם על ידי שני הצדדים, היה משקל ראייתי משמעותי, ולכן, במקרים רבים בהם לא הוכחו עמדות הצדדים, ביסס בית המשפט את חישוביו על חשבון זה. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת לתשלום עבור הארכת זמן הביצוע ולעליית מחירים עקב הארכה, שכן החוזה הקנה לעירייה זכות לבצע את העבודות בשלבים, והוכח כי התובעת הסכימה להוסיף עבודה מהותית במהלך ביצוע החוזה, מבלי לציין את הזמן הדרוש לביצועה. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כי ההארכה נבעה מאשמת העירייה, והטענה לעליית מחירים הייתה עמומה ולא מבוססת, והועלתה לראשונה בשלב התביעה. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי היא זכאית למע"מ, והורה לעירייה לשלם לתובעת 3,471,480 ₪ בתוספת מע"מ כנדרש בחוק, בניכוי סכום של 3,246,000 ₪ שכבר שולם, וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, חויבה העירייה לשלם לתובע 135 אלף שקל שכר טרחת עורך דין ומחצית מאגרת בית המשפט.