בש"א 2627/08

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגישו תובעים שהם הבעלים או החוכרים הרשומים של דירה מספר 10 בבניין ברעננה. הנתבעים הם הבעלים הרשומים של דירות מס' 5, 6 ו-9 באותו בניין. התובעים טוענים כי הם "הבעלים בפועל" של דירות אלה ומבקשים פסק דין הצהרתי בדבר תוקפו של הסכם שנחתם בין התובעים לנתבעים בשנת 1992. הסכם זה נגע לחובות הבנייה ולהעברת הזכויות ברכוש המשותף הקשור לדירות. הנתבעים הגישו בקשות לדחיית התביעה מכמה טעמים: היעדר סמכות מהותית, התיישנות, שיהוי והיעדר עילה ויריבות. לטענתם, ההסכם מעניק לתובעים זכויות בנייה, שהן זכויות מיטלטלין, ולא זכויות במקרקעין. כתוצאה מכך, בית המשפט נעדר סמכות, ותקופת ההתיישנות פגה. התובעים, לעומת זאת, טוענים כי התביעה נוגעת לזכויות קנייניות במקרקעין וכי זכויות הבנייה נובעות מזכויות קנייניות אלה, דבר המקנה לבית המשפט סמכות לדון בתיק. עוד הם טוענים כי הנתבעים, כמוכרים המחזיקים בתמורה, משמשים כנאמנים, ויש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד הפרת ההתחייבות הראשונה שלהם. השופט מצדד בנתבעים וקובע כי זכויות הבנייה אינן זכויות במקרקעין וכי חלה תקופת התיישנות של שבע שנים. כמו כן, השופטת מקבלת את טענת הנתבעים כי התביעה הוגשה באיחור ניכר, דבר היוצר מחלוקות עובדתיות עקרוניות וקשיים פוטנציאליים לבירור העובדות. לפיכך, השופט מחליט לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי זה. השופט גם תוהה האם ניתן להעניק את הסעד המבוקש, תוך שהוא מצטט סעיפים רלוונטיים בחוק המקרקעין המתנים את יכולתם של התובעים לבצע עסקאות בתיקון צו הרישום. מאחר שלא נטען כך, השופט מגיע למסקנה כי אין עילת תביעה. בסופו של דבר, הבקשה לדחיית התביעה מתקבלת, והתביעה נדחית. כל צד אחראי להוצאותיו.