ע"א 213/73

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת על גובה הפיצויים המגיעים לבעלי מקרקעין שרכושם נתפס באופן זמני על ידי המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, לשימוש כשדה תעופה, הידוע כיום בשם שדה דב. תקופות התפיסה היו מאוגוסט 1956 עד יולי 1958, אוגוסט 1958 עד מאי 1971, וממאי 1971 עד מאי 1973. המערערים, בעלים משותפים של חלקת המקרקעין, ביקשו לחייב את העירייה בתשלום פיצויים בגין התפיסה. בית המשפט העליון קבע כי הפיצוי לתקופה הראשונה והשלישית חייב להתבסס על פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, הקובעת את גובה הפיצוי בשיטה הנמוכה מבין שתיים: שיטת הפסד שנתי ושיטת שווי הוני. לגבי התקופה השנייה קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי גם על פי אותה פקודה, למרות היעדר צו תפיסה. שיטת "ההפסד בפועל" מעריכה את הפיצוי כפיצוי הוגן בגין ההפסד שנגרם עקב התפיסה, ואילו שיטת "הון עצמי" מחשבת אותו כרווח סביר משווי ההון של הקרקע. בית המשפט דחה את טענות המערערים לשימוש בדרכי פיצוי אחרות ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי, בשינויים מסוימים. שווי הקרקע להערכת דמי החכירה נקבע כמשתנה בין שנות המס, ואחוז דמי החכירה נקבע על 5% לשתי התקופות הראשונות ו-6% לתקופה האחרונה. העירייה חויבה לשלם ריבית על סכום הפיצוי בשיעור של 15% ממאי 1973 ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ליש"ט. ככלל, הערעור נדחה בשינויים, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי תוקן בהתאם.