ע"פ 161/72

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עניינם של מוסטפא ואסמאעיל סרסור, שהורשעו בהריגה לפי סעיף 212 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידונו לשמונה שנות מאסר. הערעור על הרשעה זו נדחה על ידי בית המשפט העליון. במקרה מורכב זה היו שני המערערים מעורבים בהיעלמותו וברציחתו של ישי חממי. בתחילה נעדר חממי בינואר 1968, ושרידיו התגלו בבאר שלוש שנים לאחר מכן, בתום חקירת משטרה שכללה עדויות של עדים וחשודים שונים. בית המשפט הסתמך במידה רבה על עדותו של סאלח סרסורי, שותפו שהפך לעד מדינה, שפירט את מזימת הרצח ואת הוצאתו להורג, למרות סתירות ומאמציו למזער את מעורבותו. הן הודעותיהם של מוסטפא והן אסמאעיל במשטרה לא עלו בקנה אחד עם טענותיהם בבית המשפט, שכללו הכחשה מוחלטת של מעורבותם. הכחשות אלה היו משמעותיות בהליך המשפטי, שכן הן סתרו הודאות קודמות ונבחנו מבחינת ראיות מאששות. בית המשפט התייחס גם לערעורי ההגנה בנוגע ללגיטימיות של נהלי המשטרה ושיטות החקירה, ובסופו של דבר מצא כי ההצהרות והראיות שנמסרו היו קבילות וקשרו באופן מהימן את המערערים לביצוע העבירה. הניתוח נגע גם בהערכת עדויות השותפים ובמושג האימות, תוך הדגשה כי שקרים שסיפר הנאשם יכולים לשמש ראיה תומכת בתנאים מסוימים. פסק הדין מאשר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בדבר מהימנות העדים והן ביחס לקבילות הראיות, תוך קביעה כי העונש היה הולם בהתחשב בחומרת העבירה.