בג"צ 567/87

תקציר

מדובר בסכסוך בין עובדים שפרשו לגמלאות לבין מעסיקם לשעבר בנוגע להפרשות לפנסיה עבור רכיב "פרמיה אוטומטית" בשכרם, כפי שנקבע בהסכם קיבוצי משנת 1966. העובדים טענו כי היה על המעסיק לכלול פרמיה זו בהפרשות לקרן הפנסיה, אך הדבר לא נעשה בהתאם לתנאי ההסכם הקיבוצי, שהגדיר "סך כל השכר" כדי להחריג פרמיות אלה. תקנות קרנות הפנסיה התירו הפרשות מפרמיות החל משנת 1971 ומשנת 1977 רק עבור פרמיות מוסכמות. תביעתם הראשונית של העובדים נדחתה, ופסקי דין מאוחרים יותר של בתי הדין האזוריים והארציים לעבודה לא מצאו חובה על המעסיק לכלול את הפרמיה בהפרשות לפנסיה. בית הדין הארצי לעבודה פירש את כוונות הצדדים על בסיס תנאי ההסכם הקיבוצי, תוך הדגשת הנוהג ארוך השנים והיעדר דרישות משפטיות או חוזיות מפורשות להכללת הפרמיה. בית המשפט הוסיף והדגיש כי חופש החוזים מאפשר לצדדים לבנות הסכמים בתנאים שעשויים להיות שונים מהוראות החוק, ובלבד שאינם מפרים אמות מידה משפטיות מחייבות. בסופו של דבר אישר בג"ץ את ההחלטה וקבע כי לא נפלה טעות משפטית מהותית בפרשנות ההסכם הקיבוצי. בית המשפט הדגיש כי התנהלות הצדדים לאורך עשרות שנים והבנתו של הגוף המייצג תמכו בפרשנות המקובלת המחריגה את הפרמיה מחישוב הפנסיה. העתירה נדחתה, ובית הדין הדגיש את הצורך בבהירות בהסכמים הקיבוציים בנוגע להפרשות לפנסיה מכל רכיבי השכר, המשקפים את המגמות האחרונות למיתון סכסוכים דומים.