ע"א 13129-08-12

תקציר

המערערת פנתה למשיב, המוסד לביטוח לאומי, בחודש נובמבר 2003 בבקשה לברר הגשת תביעה לקצבת נכות כללית, ונמסר לה בטעות כי לא תוכל לקבל כל מידע אלא לאחר הגשת התביעה. היא קיבלה גם חוברת מיושנת, שבה נכתב כי קצבת הנכות יכולה להיות רטרואקטיבית לתקופה של עד 36 חודשים. בהסתמך על מידע זה הגישה המערערת את תביעתה בחודש יוני 2004. עם זאת, החוק השתנה ביולי 2003, והפנסיה יכולה להיות רטרואקטיבית רק עד 15 חודשים. כתוצאה מכך הפסידה המערערת שבעה וחצי חודשי פנסיה. בית משפט השלום דחה את תביעתה לפיצויים בקובעו כי היא גרמה למשיב נזק ראייתי, כי עדותה הייתה עדותו היחידה של בעל דין, כי היה עליה לספק חוות דעת רפואית בדבר אי כושרה וכי השתהתה בהגשת תביעתה. המערער ערער על החלטה זו. השופט פסק לטובת המערער. הם קבעו כי למשיב לא נגרם נזק ראייתי, שכן המערער בירר על ההטעיה בסמוך לאחר התרחשותה, והמשיב יכול היה לאתר את המידע הרלוונטי באותה עת. עוד קבע השופט כי די היה בעדותו של המערער, שכן היא נתמכה במסמכים כתובים ובהודאות המשיב עצמו, וכי המשיב, כגוף ציבורי, לא היה צריך לחלוק על אמיתות מסמכיו שלו. באשר לאי כושרה של המערערת, קיבלה השופטת את טענת המערערת כי מסמכיו של המשיב עצמו תומכים בטענתה כי היא אינה מסוגלת לעבוד מאז חודש מרץ 2002. זאת ועוד, השופט קבע כי המשיב, כגוף האמון על יישום המדיניות הסוציאלית, חב למערער חובת זהירות, וכי הם הפרו חובה זו בכך שמסרו פרטים שגויים, אשר גרמו למערערת להפסיד תשלומי פנסיה. לפיכך, קיבל השופט את הערעור והורה למשיב לפצות את המערערת בגין הפסדי הפנסיה בניכוי דמי אבטלה שהתקבלו באותה תקופה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מתאימים. כן חויב המשיב בתשלום הוצאות המערערת, שהסתכמו בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ.