דב"ע ל/8 - 3

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעת עובד נגד עזבון מעסיקו, הנופלת תחת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. בית המשפט מפרש את החוק בקפדנות ומפעיל "ריסון עצמי" בהרחבת סמכותו, ומשאיר את הסמכות לקבוע סמכות בידי המחוקק. על פי החוק, כדי שלבית הדין לעבודה תהיה סמכות, צריכים להתקיים שני מבחנים: זהות הצדדים ועילת התביעה. במקרה זה, מאחר שהמשיב הוא עזבון המעביד, לא מתקיים המבחן הראשון. בית המשפט מגיע למסקנה כי מלשונו הברורה של החוק עולה כי הוא אינו מוסמך לדון בתביעה, למרות התוצאה הבלתי רצויה. דעת הרוב דוחה את הערעור ומעבירה את התביעה לבית משפט השלום בחיפה, ואילו דעת המיעוט סבורה כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה. פסק הדין דן גם בפרוצדורה של העלאת התנגדויות לסמכותו של בית המשפט ובמגבלות על סמכותו של בית המשפט בפרשנות החוק.