ת"א 1486-03-20

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה אזרחית בה תובעים המשיבים כספים מהמבקשים לגבי חלק מחשבונות הבנק מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. המבקשים טענו כי תביעת המשיבים התיישנה בשל תקופת ההתיישנות. מנגד, טענו המשיבים כי פסק הדין בתובענה הצהרתית קודמת קבע את 13.3.13 כמועד שממנו מתחילה לספור את תקופת ההתיישנות, ולכן התביעה הנוכחית, שהוגשה פחות משבע שנים מאוחר יותר, אינה חסומה על פי חוק. המבקשים דחו פרשנות זו וטענו כי פסק הדין הקודם השעה את תקופת ההתיישנות רק במהלך הדיון בתביעה ההצהרתית. השופטת הסכימה עם פרשנות המבקשים וציינה כי הצדדים מעולם לא הסכימו לוותר על תקופת ההתיישנות. לגופה של תקופת ההתיישנות טענו המבקשים כי עילת התביעה התגבשה עם סגירת החשבונות, שהייתה לכאורה בשנות השמונים, ואילו המשיבים טענו כי נודע להם על מצב חשבונותיהם רק בשנת 2008. השופט קבע כי גם אם עילת התביעה הייתה נוצרת בשנת 2008, עדיין תביעת המשיבים הייתה חסומה על פי חוק. המשיבים לא פירטו מתי בדיוק נודע להם על מצב חשבונותיהם, אך השופט הניח שזה היום האחרון של שנת 2008. השופט חישב כי חלפו יותר משבע שנים ממועד זה ועד להגשת התביעה הנוכחית, גם אם מפחיתים את התקופה שבה הייתה תלויה ועומדת התביעה הקודמת. בנוסף, קבע השופט כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי העובדות המהוות את עילת תביעתם לא היו ידועות להם מסיבות שאינן תלויות בהם. השופטת ציינה כי המשיבים יכלו ליצור קשר עם המבקשים בכל עת כדי לקבל מידע על חשבונותיהם. עוד הביאו המבקשים ראיות לכך שלחלק מבני משפחתם של המשיבים נמסרו מסמכים המעידים על מצב החשבונות לאורך השנים. השופט הגיע למסקנה כי טענת המשיבים התיישנה ודחה אותה. המשיבים חויבו לשלם למבקשים הוצאות בסך 7,500 ₪.