צ"ה 31473-11-21

תקציר

המשיבה הצליחה לטעון כי עומדת לה זכות עמידה ביחס לבקשת המבקש למתן צו הריסה לבניין המשיב. המבקשת ניסתה לצמצם את זכותה של המשיבה לעמוד על 113 מ"ר, אך השופטת הסכימה עם המשיב כי מאחר שהתגוררה בבניין שנים רבות, די בטענתה לבעלות על הבניין כולו. עוד קבע השופט כי חרף טענות המבקש, התקיימו במקרה זה התנאים להפעלת הסמכות לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. בכלל זה נקבעה הדרישה כי קיים עניין ציבורי מיוחד בהוצאת הצו, שהשופט קבע כי חל רק על הבנייה המאוחרת על הנכס ולא על הבנייה הקודמת. השופט קבע כי המבנה נבנה ללא היתר, וכי המבקש לא הצליח להוכיח מי ביצע את העבירה. זאת ועוד, השופט קבע כי האינטרס הציבורי בהוצאת צו הריסה לבנייה המאוחרת גובר על האינטרס הפרטי של המשיב, במיוחד בשל היקף הבנייה הבלתי חוקית, והצורך להימנע ממצב בו המשיב נהנה מעבירה על החוק. עם זאת, השופט לא מצא עניין ציבורי זהה בבנייה הקודמת, ולכן ההתנגדות לצו ההריסה התקבלה בחלקה. כתוצאה מכך, השופט הורה להרוס את הבנייה המאוחרת אך לא את הבנייה הקודמת. המשיב חויב לשלם הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוך 30 יום. לשני הצדדים הזכות לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.