מ"ח 2438/18

תקציר

במקרה זה דחה בית המשפט בקשה למשפט חוזר שעניינה הרשעה במדינת ישראל. המבקש טען בעיקר משני טעמים: עיוות דין, עקב גזר דין שלא בפניו, וקיומן של ראיות חדשות. בית המשפט הדגיש את האיזון שעליו לשמור בין עשיית צדק לבין שמירה על סופיות פסקי הדין, כפי שנקבע בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. על מנת שניתן משפט חוזר, יש להציג ראיות חדשות משמעותיות או אינדיקציות לעיוות דין. בית המשפט מצא כי המבקש נעדר במודע במהלך רוב ההליכים, ובחר להיות מיוצג על ידי עורך דין במקום. היעדרותו נראתה מרצון כשעזב את הארץ ולא שב אליה במשך יותר מעשור. טענתו לאכיפה בררנית, לפיה אחרים לא הועמדו לדין, נחשבה לסוגיה ערעורית ולא עילה למשפט חוזר. בית המשפט גם קבע כי אין די בראיות החדשות לכאורה כדי לשנות את תוצאות המשפט. פרוטוקולים וחוות דעת משפטיות שהוצגו היו זמינים במהלך המשפט או לא היו בעלי משקל משמעותי לביסוס משפט חוזר. ככלל, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין חשש ממשי המצדיק עיוות דין, ואף לא היו די ראיות חדשות; לפיכך, הבקשה נדחתה.