ע"א 6106/92

תקציר

במקרה מורכב וטעון רגשית זה, נדרש בית המשפט העליון להכריע האם לבטל פסיקה של ערכאה נמוכה יותר שהכריזה על ילד בן שלוש כבר-אימוץ, במקור בשל חוסר יכולתה של האם לטפל בו בגלוי בשל ערכיה המסורתיים של משפחתה וחששו מתגובתם. המערערת, רווקה בת 25, ילדה את בנה בסתר ושמה אותו באופן זמני בארגון חרדי כדי לשמור על קשריה המשפחתיים מבלי לחשוף את מצבה. רשויות הרווחה התערבו, מחשש להעברתו האפשרית של הילד לארה"ב ולקחו אותו לטיפול. הערכאה הנמוכה יותר הכריזה על הילד כבר-אימוץ, בנימוק של חוסר יכולתה של האם בשל נסיבותיה הסודיות והמצערות. עם זאת, בערעור מצא בית המשפט העליון כי מרגע שהמערערת חשפה באומץ את מצבה בפני בני משפחתה, שגילו רמות שונות של תמיכה, יכולתה ההורית עשויה להשתפר עם גיבוי חדש זה. הערכת פסיכולוג העלתה כי המערער עדיין אינו מוכן לגדל את הילד, והדגישה את הקשר שנוצר עם משפחתו המאמצת העתידית. למרות זאת, בית המשפט, בהחלטת רוב, נתן עדיפות לזכויות הטבעיות של האם הביולוגית ולפוטנציאל שלה לטפל בילד במזונות המשפחה, והחליט לבטל את הצהרת האימוץ ולהחזיר את הילד אליה. פסק הדין הדגיש כי המשכיות בסביבתו הרגשית של הילד היא אמנם משמעותית, אך היא אינה מאפילה על זכותו הבסיסית של הורה לגדל את ילדו אלא אם קיימת אי כשירות הורית ברורה ובלתי ניתנת לשינוי. השופט חשין חלק על כך, והדגיש כי אין לפגוע ביציבותו של הילד במשפחה הנוכחית. החלטת בית המשפט מדגישה את האיזון העדין בין טובת הילד, אמות המידה המשפטיות והזכויות הטבועות בהוריו הביולוגיים.