ע"פ 1229/19

תקציר

החלטת בית המשפט היא לדחות את הערעור לאחר דיון בטיעונים שהוצגו. ערכאת הערעור נמנעת בדרך כלל מלשנות גזר דין, אלא אם כן ניכרת טעות פרוצדורלית משמעותית או חריגה מנורמות גזר הדין. במקרה זה לא נמצאה הצדקה כזו. המערער ביקש עונש מופחת בנימוק של פוטנציאל שיקומי, תוך הסתמכות על סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, המאפשר הקלה אם נאשם מראה סימני שיקום. עם זאת, בית המשפט מחייב לשקול היטב את תביעות השיקום, ולהעריך האם חלו שינויים מהותיים בחיים והיכן הנתבע נמצא במסע השיקום שלו. תסקיר המבחן הכיר במאמציו של המערער אך הדגיש גורמי סיכון מתמשכים, לרבות היעדר אחריות מלאה ואמפתיה כלפי הקורבנות. למרות התקדמותו של המערער, מורכבויות אלה לא עמדו באמות המידה המחמירות להפחתת עונש. בית המשפט המחוזי כבר התייחס לשיקום במהלך גזר הדין, ואיזן אותו עם הצורך בהרתעה ובהכרה בסבלם של הקורבנות בשל עבירות חמורות שבוצעו לאורך זמן. ערכאת הערעור אימצה גישה זו, והדגישה את חומרת העבירות, הכרוכות בהפרת אמונים ובאוטונומיה. נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות אורח חייו הנורמטיבי הקודם ומאסרו הראשון, נשקלו אך לא היה בהן די כדי לשנות את החלטת בית המשפט. לפיכך, הערעור נדחה, תוך חיזוק העונש המקורי ללא הערכות מסוכנות נוספות כפי שביקש המערער. פסק הדין אושר פה אחד על ידי השופטים וניתן ב-1 ביולי 2019.