ת"א 2370/02

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני חשבונות עסקיים ולשתי הלוואות שנטלו המבקשים מבנק לאומי. המבקשים ביקשו לקבל את תביעתם לאישור כתובענה ייצוגית, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי על פי הדין הקודם. עם זאת, בית המשפט העליון העביר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן מחדש את החלטתו לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, שהרחיב את העילות לאישור תובענה ייצוגית. שופט הערעור הסכים כי החוק החדש חל על המקרה והתיר את התביעה כתובענה ייצוגית. תמצית טענת המבקשים היא כי בנק לאומי רימה אותם בכך שלא גילה עמלות פירעון מוקדם שנגבו בגין הלוואות בעת נטילת ההלוואות. המבקשים טענו כי פעולת הבנק מהווה הפרה של חוק הבנקאות (שירות ללקוח) והוראות ניהול תקין שהוציא בנק ישראל, וביקשו פיצוי כספי. השופטת קבעה כי הבנק אמנם כשל בחובתו לגלות את שכר הטרחה, אך המבקשים לא הוכיחו כי אי גילוי זה הוביל אותם להתקשר בחוזה. הם גם לא הוכיחו כי האגרה הייתה בלתי סבירה. השופט הגיע למסקנה כי המבקשים לא הוכיחו קשר סיבתי בין מחדל הבנק לבין נזקם, ולכן הם זכאים רק לפסק דין הצהרתי ולא לפיצוי כספי. כמו כן, הדגישה השופטת כי גביית העמלה על ידי הבנק ללא גילוי נאות הפכה אותה לגבייה בלתי חוקית, שיש להחזירה. ההחלטה התקבלה שלא בפניה, והשופטת עודדה את המבקשים לבקש הבהרות נוספות במידת הצורך.