ת"א 1019/03

תקציר

התובע תובע פיצויים מהנתבע בגין הפקעת אדמתו, הידועה כחלקה 2 בגוש 18991, לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). הקרקע, הממוקמת בסמוך לכרמיאל, יועדה לחציבה והיה בה מרבץ שיש. תביעת התובעת, אשר ביקשה תחילה פיצוי לפי סעיף 12 לפקודה, נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי התובעת בחרה בדרך זו ואינה זכאית לפיצוי לפי סעיף 13. התובע ערער, ובית המשפט העליון קבע כי יש לקבוע את זכאותו של התובע לפי סעיף 13, הקובע פיצוי עבור הזמן שבין ההפקעה לקבלת הפיצויים. כעת על בית המשפט לקבוע את תקופת החיוב ואת מהות הפיצוי. שני הצדדים מסכימים כי יש לחשב את דמי החכירה משנת 1986, אך חלוקים בדעותיהם לגבי שנת הסיום, כאשר הנתבע מציע את שנת 2003 והתובע טוען כנגד שנת 2007. בית המשפט מצדד בתובע, קובע כי התשלום המשמעותי הראשון ששולם לתובע היה בשנת 2006, וקובע את תקופת החיוב משנת 1986 עד שנת 2006. בית המשפט בוחן גם את חוות הדעת של שמאי המקרקעין נחום פרמינגר, שחישב את האגרה לפי 6% משווי הקרקע, ויצחק רוגובין, שחישב אותה לפי 2.5% מההכנסות ממכירת מחצבים. בית המשפט מעדיף את חוות דעתו של רוגובין, שכן היא משקפת טוב יותר את ירידת ערך הקרקע עקב החציבה, וקובע את הפיצוי על 214,543 שקל, בניכוי האגרה לשנת 2007, כך שהסכום הסופי הוא 16,778 שקל. סכום זה יותאם להפרשי הצמדה וריבית החל מיום 21.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל. כל צד אחראי לשכר הטרחה שלו.