עת"מ 19915-11-11

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לעתירה המערערת על החלטת משרד הפנים בעניין אזרחותו של העותר. העותר, שהסתנן לישראל בשנת 2007, טען כי הוא בעל אזרחות אריתריאה, אך המשרד קבע כי עיקר קשריו הם לאתיופיה ולכן יש לגרשו לשם. עיקר המחלוקת נוגעת לאמות המידה לקביעת אזרחותו של העותר או זיקתו למדינה מסוימת. בית המשפט מכיר בכך שהמשפט המינהלי מחייב הכרעה סבירה, ומגיע למסקנה כי על העותר להביא ראיות המגבירות את הסבירות כי אזרחותו הנטענת נכונה. סטנדרט הוכחה זה, בדומה לזה שבמשפט האזרחי, מחייב את העותר להוכיח את אזרחותו או את קשריו החזקים ביותר למדינה לה הוא תובע. במקרה זה, העותר לא הביא כל ראיה אובייקטיבית לאזרחותו האריתראית, וטענותיו הופרכו על ידי הצהרותיו הקודמות לאו"ם והרקע שלו. משכך, מוצא בית המשפט כי החלטת המשרד הייתה סבירה, והעותר לא הצליח להוכיח, במאזן ההסתברויות, את אזרחותו האריתראית. לפיכך העתירה נדחית. פסק הדין מדגיש את ההערכה האיכותית של הראיונות ואת הצורך של הרשויות המנהליות לעדכן את הידע שלהן כדי למנוע התחזות.