ת"א 927-12-14

תקציר

בית המשפט קבע כי הקלטות חקירת הנאשמים קבילות כראיה, למרות התנגדות הנאשמים. השופטת ציינה כי הנאשמים לא התנגדו קודם לכן להודאתם וכי הנאשמת אף אישרה את נכונות ההקלטות במהלך עדותה. עוד ציין השופט כי ההקלטות היו באיכות טובה וכי הנאשמים לא טענו כי אינם מייצגים נאמנה את החקירות. באשר לטענות המהותיות, מצא בית המשפט כי התובעת הצליחה להוכיח כי הנתבעת הראשונה (האם) ביצעה גניבה בכך שהוציאה מהחנות עגלות קניות מלאות במוצרים מבלי לשלם. מהקלטות חקירתו של הנאשם עולה הודאה ברורה ומפורשת בהתנהלות זו, עליה חזר הנאשם מספר פעמים. השופט ציין כי הודאת הנתבע נראתה מרצון ואמיתית, למרות התנהלות מפוקפקת של עובדי התובע במהלך החקירה. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לכך שהנאשמת הייתה מעורבת בגניבת המזומנים המיוחסת לבתה. מההקלטות עולה כי הנאשמת הכחישה בעקביות כל ידיעה או מעורבות בגניבות אלו, והשופטת ציינה כי ההודאה הכתובה עליה חתמה הנאשמת לא שיקפה נאמנה את דבריה במהלך החקירה. השופטת התייחסה גם לתביעה שכנגד שהגישו הנאשמים, בה נטען כי חקירותיהם התנהלו שלא כדין ובניגוד לזכויותיהם. בית המשפט מצא כי נפלו פגמים משמעותיים בהתנהלות התובע במהלך החקירות. הנאשמת הראשונה (האם) נחקרה במשך מספר שעות, החוקרים השמיעו הצהרות מאיימות וננקטו טקטיקות חקירה. בנוסף, נחקר הבן, שהיה קטין, ללא נוכחות מבוגר והטלפון הנייד שלו הוחרם. בית המשפט קבע כי מעשים אלה מהווים רשלנות וכי התובע גרם עוול לנתבעים. כתוצאה מכך, חויבה התובעת לשלם לנתבעת הראשונה 2,500 ₪ ולבנה 1,000 ₪ כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה עקב החקירה. השופט סיכם את דבריו בקובעו כי בהתחשב בהצלחה החלקית של שני הצדדים, כל צד יישא בהוצאותיו.