ע"א 257/57

תקציר

התיק "הניה ברנט נגד מייקל ברנט" סובב סביב סכסוך בין זוג נשוי, הניה ומייקל ברנט, בנוגע לבעלות על רכב. הניה הגישה תביעה נגד בעלה, מיכאל, בדרישה לפסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים של מחצית מהרכב וצו להשבתו לאחר שמיכאל לקח אותו ללא רשותה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה תחילה את תביעתו של הניה, תוך שהוא מצטט את סעיף 9 לפקודת הנזיקין האזרחית, 1944, האוסר על תביעות נזיקין אזרחיות בין בני זוג נשואים. הניה ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון וטענה כי יש להחיל את חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 וכי הוראות המג'לה בדבר גזל נכסים יכולות לשמש בסיס לתביעתה. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את ערעורו של הניה. השופטים קבעו כי סעיף 9 לפקודת הנזיקין האזרחיים אוסר רק על אכיפת תביעות נזיקין בין בני זוג, ולא על קיומה של העילה עצמה. לטענתם, תביעתה של הניה להשבת הרכב היא תביעת רכוש ולא תביעת נזיקין, ולכן סעיף 9 אינו חל. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שניתן להשתמש בחוקי המג'לה בנוגע לגזל מטלטלין לצורך בירור סכסוכי בעלות, ובמקרה זה הם תמכו בתביעתה של הניה להשבת הרכב ולהצהרה על זכותה בו. השופטים הדגישו כי זכויות הבעלות הן מוחלטות ולא יחסיות, ולכן יש לאפשר לחניה לאכוף את זכויותיה כנגד בעלה. יתר על כן, דעת הרוב קבעה כי פקודת הנזיקין האזרחית, בהיותה החקיקה האחרונה, משמשת כספר נזיקין ייחודי, המחליף את המג'לה במקרה של סכסוך כלשהו. כך, לחניה הייתה זכות לאכוף את בעלותה, ועל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו להעניק לה סעד על ידי החזרת הרכב ומתן פסק דין הצהרתי. השופט לנדוי, בדעת מיעוט, סבר כי סעיף 9 לפקודת הנזיקין האזרחיים מהווה מכשול בלתי עביר בפני תביעתו של חניה, וכי כוונת המחוקק הייתה למנוע מבני זוג להתדיין זה נגד זה. הוא טען, כי הוראות המג'לה בוטלו במידה שהן סותרות את הפקודה ולכן אין להניה עילת תביעה תקפה.