בד"א 48/20

תקציר

עניינו של הערעור בפרשנותו של סעיף 41 לחוק, ובפרט בשאלה האם לבית המשפט סמכות לגזור על מתמחה פסילה על תנאי מלקבל רישיון עריכת דין כאמצעי משמעתי. המערער טוען כי לשון הסעיף היא חד-משמעית ואינה מאפשרת עונש כזה, ואילו המשיב טוען כי הוא מוסמך על פי הוראת הסעיף להחיל את הדין המשמעתי על מועמד בשינויים הנדרשים. בית המשפט המחוזי קיבל את הפרשנות האחרונה ודחה את בקשת המערער. בערעור מסכימים השופטים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 41 וקובעים כי המחוקק התכוון להעניק לבית המשפט סמכות להטיל פסילה על תנאי כהליך משמעתי נגד מתמחים. זאת ועוד, השופטים דוחים את טענות המערער כי פסילה על תנאי אינה מעשית ונעדרת הרתעה, שכן ניתן לעקוף אותה אם המתמחה יעבור את בחינת הלשכה בתקופת המבחן. השופטים מדגישים כי בית המשפט ישקול כל מקרה לגופו ורשאי לבחור שלא להטיל עונש חסר תוקף מעשי. בנוסף, מציינים השופטים כי עקרון המידתיות תומך בפרשנותו של סעיף 41 כמאפשר פסילה על תנאי, שכן הוא מספק דרך ביניים בין נזיפה לבין פסילה בפועל. השופטים דוחים גם את טענת המערער כי העבירה של המשיב הייתה מתוכננת מראש, ומדגישים כי המשיב התנצל על התנהגותו בהזדמנות הראשונה. מסקנתם היא כי עבירת המשיב, אף שהיא חמורה, הייתה אירוע בודד, ועונשו של בית משפט קמא היה סביר ואין להתערב בו. אשר על כן, הערעור נדחה, ועונש הפסילה על תנאי של המשיב עומד בעינו. לבסוף, השופטים קובעים כי לא יוטלו הוצאות על המערער, תוך הכרה בזכות לערער על עוול נתפס ללא חשש להשלכות כספיות.