ת"א 15732-11-22

תקציר

התובע, יורש סבתו המנוחה, תבע את הנתבעים, ילדיה של בת זוגה הגרושה של סבתו, בבקשה להוציאם מדירה אליה פלשו. התובע ביסס את תביעתו על סעיף 16 לחוק המקרקעין, וטען כי סבתו רכשה את הדירה בשנת 2000 באמצעות הסכם מכר, מה שהופך אותו לבעלים החוקיים. הנתבעים טענו כי אביהם מעולם לא מכר את הדירה וכי הם מתגוררים בה ברציפות. עם זאת, הראיות הראו כי זכויותיה של התובעת בדירה נקבעו באמצעות מסמכים המוכיחים את המכירה בשנת 2000, לרבות חתימות הורי הנתבעים ואישורים מהרשויות הרלוונטיות. טענות הנתבעים, לעומת זאת, היו עמומות וסותרות. הם לא הביאו כל ראיה מהימנה שתתמוך בהחזקתם בדירה. גם טענותיהם בדבר חוסר כשירותו המשפטית של אביהם למכור את הדירה לא היו משכנעות, שכן הוא לא הוכרז כפסול דין בעת המכירה. כמו כן אושרה החזקתו של התובע בדירה בין השנים 2000-2018, באמצעות מגורים אישיים והשכרתה. בסיכומו של דבר, הצליח התובע להוכיח את בעלותו והחזקתו בדירה, בעוד הנתבעים לא הצליחו להצדיק את פלישתם. לפיכך, הורה בית המשפט לנתבעים ולמי מטעמם, לרבות אביהם, לפנות את הדירה עד ליום 15.8.2023. בנוסף, חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות התובעת בסך של 30,000 ₪ בשל פלישתם הבוטה וניצול לרעה של ההליך המשפטי.