בג"צ 6653/93

תקציר

שתי עתירות אוחדו במקרה זה, כנגד סירובו של שר האוצר לפטור את העותרים מתשלום מס שבח על אדמותיהם הפנויות בנתניה ובחדרה. הנימוקים לפטור התבססו על פגיעה קשה בניצול הכלכלי של הקרקעות בשל מגבלות חוקיות על השימוש בהן. חוק מס רכוש וקרן פיצויים הראשוני הטיל מסים על מבנים, קרקעות, ציוד ומלאי, ללא קשר ישיר בין שווי השוק לשיעורי המס. עם זאת, תיקון משנת 1981 צמצם את תחולת החוק למיסוי קרקע בלבד, וקבע כי שווי הקרקע ייקבע לפי שווי השוק שלה. העותרים טענו כי מטרת החוק המתוקן הייתה לעודד בעלי קרקעות לנצל את אדמותיהם לבנייה וכי מיסוי מקרקעין המוגבלים משיקולי תכנון גובר על תכלית זו. הם גם טענו לאפליה, שכן קרקעות שהוכרזו כגנים לאומיים פטורות מארנונה. בית המשפט מצא כי תכליתו העיקרית של החוק היא הטלת מס על קרקע על פי שווי השוק שלה, ועידוד הבנייה הוא מטרה משנית. מאחר שהגבלת השימוש כבר באה לידי ביטוי בשווי השוק של הקרקע, קבע בית המשפט כי סמכותו של שר האוצר להעניק פטור לפי סעיף 45(א)(2) לחוק מוגבלת למקרים קיצוניים של הגבלה, ומצבם של העותרים אינו זכאי. יתר על כן, הפטור לגנים לאומיים היה מוצדק בשל ערכם הזניח וסכומי המס הכרוכים בכך, מה שלא היה המקרה לגבי מקרקעי העותרים. השופט גולדברג הגיע למסקנה כי יש לדחות את שתי העתירות, ולא לפסוק הוצאות למי מהצדדים. השופטת אור והשופטת דורנר הסכימו עם פסק הדין.