ע"פ 209/08

תקציר

ערעורים מאוחדים אלה נובעים מפסק דין של בית משפט השלום לנוער שמצא את הנאשם, קטין, אשם בהחזקת סכין למטרה בלתי חוקית מחוץ לביתו, בניגוד לסעיף 186(א) לחוק העונשין. בית משפט קמא נמנע מהרשעת הנאשם ותחת זאת הורה לו לחתום על התחייבות המחייבת אותו לשלם קנס או לרצות עונש מאסר קצר אם יבצע עבירה דומה בתוך שנה. הן הנאשם והן המדינה ערערו על פסק הדין. הנתבע טען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. מנגד, טענה המדינה כי שגה בית המשפט בכך שלא הרשיע את הנאשם ובהטלת עונש שאינו חמור דיו. בית הדין לערעורים דחה את שני הערעורים. באשר לערעורו של הנאשם על הרשעתו, קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח כי החזקת הסכין הייתה למטרה לגיטימית מוטל על הנאשם וכי הוא לא עמד בנטל זה. בית המשפט פירש את סעיף 186(א) כמעביר את נטל השכנוע אל הנתבע, מסקנה הנתמכת בלשונו החד-משמעית של הסעיף, בפסיקה הרווחת ובלמדנות המשפטית. בית המשפט הבחין בין "הסתייגויות" לבין "הגנות", והסביר כי בעוד שהראשונות חלות בדרך כלל ונגזרות מעקרונות בסיסיים של צדק, האחרונות נבדלות זו מזו ביישומן ובנטל ההוכחה עליהן. אופי העבירה, כוונת המחוקק והקושי הראייתי העומד בפני התביעה הם בין הגורמים הקובעים את נטל ההוכחה להגנה. נוכח לשונו המפורשת של הסעיף, חשיבותה החברתית של העבירה והאתגרים הראייתיים שהיא מציבה, אישר בית המשפט קמא את קביעתו של בית משפט קמא כי על הנאשם להוכיח את הגנתו בסטנדרט "מאזן ההסתברויות". אשר לערעור המדינה, גם בית הדין לערעורים דחה אותו. תוך הכרה בחומרת העבירה ובצורך בהרתעה, קבע בית המשפט כי בית משפט קמא הפעיל כראוי את שיקול דעתו בכך שנמנע מהרשעה. בית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בנסיבות הנמוכות של העבירה, ובפוטנציאל השיקום של הנאשם שבא לידי ביטוי בהתפתחויות החיוביות האחרונות שלו. כמו כן, בית המשפט ציין את שמונה ימי מעצרו ומעצר הבית של הנאשם תוך פיקוח אלקטרוני במהלך המשפט. לפיכך, החלטתו של בית משפט קמא להימנע מהרשעת הנאשם הייתה מוצדקת כצעד חריג. לבסוף, בית המשפט אישר את העונש, שכלל קנס ועבודות שירות, וקבע כי הוא מידתי לנסיבות. החלטתו פה אחד של בית הדין לערעורים הייתה לדחות את שני הערעורים.