ת"ב 16037-04-23

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בורר בסכסוך בין שחקן כדורגל לקבוצתו. השחקן הגיש תביעה למוסד לבוררות בדרישה לסעדים שונים בסך כולל של 140,787 שקל, לרבות שכר שלא שולם, דמי נסיעה, הפקדות פנסיה ופיצויים בגין הפרות חוזה שונות. הצוות טען מנגד כי לבורר אין סמכות לדון בנושא, שכן מדובר בזכויות הגנה קוגנטיות שהצדדים אינם יכולים לוותר עליהן ויש לדון בהן בבית הדין לעבודה. בית הדין הכיר בכלל לפיו יש לדון בזכויות מגן בבית הדין לעבודה, אך גם הכיר במאפייניהם הייחודיים של סכסוכים הקשורים לספורט וביתרונות הבוררות לבירור סכסוכים מסוג זה. צוין כי לשחקן הייתה אפשרות להגיש את תביעתו בבית הדין לעבודה אך בחר במוסד הבוררות לייעול ההליכים. לאחר בחינת הסעדים המבוקשים, מצא בית המשפט כי רק כ-25,000 ₪ מהסכום הנתבע התייחסו לרכיבים קוגנטיים, והיתר היו זכויות חוזיות או אחרות. לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיב יכול להמשיך בבוררות, שכן עיקר התביעה לא עסק בזכויות הגנה קוגנטיות, והשחקן עצמו בחר במסלול הבוררות. בנוסף, פיצול התביעה לחלקים קוגניטיביים ולא קוגניטיביים יהיה לא יעיל ומסורבל. בית המשפט שקל גם את הסעד הזמני המבוקש ומצא כי הוא דומה לסעד העיקרי, המצדיק עוד יותר את דחיית הבקשה. לסיכום, הבקשה לסעד זמני נדחתה, ולצוות ניתנו 45 יום להחליט אם הם מתעקשים להמשיך בהליך. פסק הדין הדגיש את הצורך בבהירות בנוגע לסמכות הבורר בסכסוכים הקשורים לדיני הספורט והותיר את שאלת ההוצאות לסוף ההליך.