עב"ל 1248/00

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה סביב החלת מדד חדש להערכת ניידות, באמצעות מבחן דופלר, אשר קבע מדד קרסול-זרוע של 0.4 לקביעת נכות ניידות של המערער בשיעור של 70%. שיטה חדשה זו החליפה את הבדיקה האוסילומטרית אך הוגדרה כלא חמורה יותר באופן החורג מהסבירות. מבחן דופלר והניקוד הנובע ממנו נקבעו על ידי ועדות מומחים מטעמים ענייניים, ובית המשפט החליט שלא להתערב בקביעות רפואיות מקצועיות כאלה בהיעדר הוכחת חוסר סבירות או שיקולים פסולים. המערערת טענה נגד חומרתו של אמצעי חדש זה וטענה לאפליה בהשוואה לאחרים שהוערכו על פי כללים קודמים. עם זאת, בית המשפט קבע כי התיקון אינו רטרואקטיבי ופעל במסגרת אילוצים חקיקתיים ופיסקליים, תוך הקפדה על מתן עדיפות לקצבאות. בית המשפט ציין כי הסכם הניידות הוא דינמי מטבעו, ומתאים את עצמו לתנאים ולצרכים הנוכחיים. למרות החששות, לא חלה עלייה בחומרת השומה בהשוואה להוראות קודמות, וטענה כי המערערת לא הראתה חיסרון מובהק. נוכח ממצאים אלה, לרבות התקינות הפרוצדורלית של החלת האמצעי החדש על המערערת, דחה בית המשפט את הערעור ללא הוצאות, תוך שהוא מאשר את תוקפו וביצועו של תיקון מס' 15 כמבוסס משפטית ואת אימוץ שיטת דופלר כמוצדק מבחינה רפואית.