דנ"א 7595/07

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה לדיון נוסף בפסק דין קודם של בית המשפט העליון שאישר פסק דין של בית המשפט המחוזי. פסק הדין הראשוני קיבל את תביעתה של המשיבה לסעד הצהרתי, תוך ציון מצבה הנפשי בעת חתימת הסכם הלוואה עם העותרת כעילה לביטול החוזה. בית המשפט העליון קבע בעבר כי מחלת הנפש הקשה של המשיבה והכפייה שחוותה מבעלה, שהביאה אותה לחתום על ההסכם, מצדיקים את ביטול החוזה תחת המושג "non est factum" – טענה שאומצה בדין הישראלי, המאפשרת לבטל חוזים אם קיים הבדל קיצוני בין המסמך שנחתם לבין המסמך המיועד, ללא כל רשלנות מצד הצד המטעה. העותר טען כי פסיקת בית המשפט העליון היא חדשנית וסותרת החלטות קודמות ומצדיקה דיון נוסף. עם זאת, בית המשפט דחה עתירה זו, תוך שימת דגש על הנטל הראייתי הכבד והדרישות המחמירות לטענת "non est factum". פסק הדין הבהיר את תחולתה המוגבלת של התביעה, המוגבלת לנסיבות קיצוניות בהן קיימת שלילה מוחלטת של היכולת לבחור אם להתקשר בחוזה. בית המשפט ציין גם את אינטרס ההסתמכות של הצד השני ואת הצורך בפרשנות מצמצמת של התביעה כדי להימנע מפגיעה ביעילות דיני החוזים. זאת ועוד, פערי הכוחות הכלכליים בין הצדדים, אף שנלקחו בחשבון במקרה זה, לא נתפסו כמשפיעים על מקרים אחרים בעלי נסיבות עובדתיות שונות. משכך, נדחתה העתירה, ונפסק למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.