ע 1791/09

תקציר

האישום העיקרי שיוחס למשיב היה כי ניסה לגרום למוות בכוונה, והדיון התמקד בפרטי אישום זה, ובפרט בדבריו של באסל קטנה. בית המשפט בחן את משקלן של אמירות אלה ומצא כי בשתי האמירות הראשונות היו סתירות מהותיות הנוגעות לזהות המגייס של המשיב לפעילות טרור ולזהותו של מי שאימן אותו בנשק. הסתירות היו לגבי גיוס ואימוני נשק ובית המשפט סבר שהן משמעותיות מספיק כדי לערער את משקלן של האמירות. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על כך וקבעה כי סתירות אלה אינן משמעותיות דיין כדי לפגוע באופן משמעותי במשקלן של ההודעות, במיוחד בהתחשב בכך שהן נאספו במועדים שונים. בהודעה הראשונה לא הוזכרה מעורבותו של המשיב בתקרית ירי במחסום, שהתבררה מאוחר יותר בתחקיר. בית המשפט עמד גם על הדרישה לתוספת ראייתית לאמירתו המפלילה של באסל קטנה, הנובעת משני מקורות נורמטיביים שונים, ועל הצורך בראיות חיצוניות שיתמכו בה. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי נדרשת תוספת ראייתית משמעותית, אך ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות, חלקה על כך וקבעה כי די בחיזוק מוגבר. בנוסף, נבדק זיהויו של המשיב כמי שהוזכר על ידי באסל קטנה. לבית משפט קמא היו ספקות באשר להליך הזיהוי, אך ערכאת הערעור מצאה כי אין מניעה לבצע את הזיהוי באמצעות הצבעה בתצלום אחד, מה גם שלבאסל קטנה הייתה היכרות מוקדמת עם המשיב. בית המשפט בחן גם פרטי זיהוי שונים, לרבות שמו המלא של המשיב, מקום מגוריו, כינויו, תיאור רכבו ושם אחיו, אוסמה, שנפטר. הפרטים, יחד עם זיהוי תמונתו של המשיב על ידי בזל, זיהו בבירור את המשיב מעבר לכל ספק סביר. אשר לאישומים השני והרביעי, שהתבססו על דבריו של חסן דוואבשה, הסכים בית המשפט עם ממצאיו של בית משפט קמא כי זיהוי המשיב היה בעייתי ולא הסיר ספק סביר. משכך, ערכאת הערעור לא התערבה בהכרעת דינו של בית משפט קמא לזיכוי באישומים אלה. אולם, מאחר שהאישום השלישי התבסס על דבריו של סעד אבו מנצור, אשר בית המשפט מצא כי אין להם תימוכין ראייתיים, זוכה המשיב מעבירה זו מחמת הספק. לסיכום, המשיב הורשע בעבירה המיוחסת לו באישום הראשון (ניסיון לגרום מוות בכוונה) ובאישום השני (חברות בהתאחדות בלתי מותרת), וזוכה מיתר סעיפי האישום. עוד נקבע בפסק הדין כי הענישה בגין עבירות אלה תישקל מחדש על ידי הערכאה הראשונה.