עת"מ 43219-02-16

תקציר

העותרת, נכה צה"ל, הגישה תביעה לקצבת נכות בשנת 1999 בשל גידול בעינה, שלטענתה נגרם כתוצאה מחשיפה לקרינה במהלך שירותה הצבאי. התביעה נדחתה בתחילה, אך לאחר הליך ערעור ממושך היא הצליחה בסופו של דבר, והיא הוכרה כנכה בשנת 2010. עם זאת, העותרת לא הייתה מרוצה מהמועד שממנו ישולמו הגמלאות שלה, שנקבע כמועד תביעתה המקורית בשנת 1999 ולא כמועד ההכרה בשנת 2010. התיק נסב סביב פרשנותה של הוראת אגף השיקום (80.23) שקבעה את מועד תשלום הגמלות, כאשר העותרת טענה למועד התחלה מוקדם יותר. ההנחיה נקבעה כמפלה במקרה נפרד (לופו) ובוטלה לאחר מכן, אך רק באופן פרוספקטיבי. מאחר שעניינה של העותרת לא הסתיים במועד פסק הדין בעניין לופו, היא טענה כי יש להחיל את פסק הדין בעניינה ולשלם הטבות ממועד ההכרה. ההכרה בנכותה של העותרת וקביעת אחוזי נכותה היו מורכבים ומתישים, בעיקר בשל תקופת ההתיישנות ולגופו של עניין. התהליך נמשך למעלה מעשר שנים, והסתיים בשנת 2013 עם קביעת שיעור הנכות שלה על 57%. עם זאת, סוגיית הנכות הנפשית לא נפתרה במלואה עד שנת 2015. בית המשפט מצא כי הליך ההכרה העיקרי הסתיים בשנת 2013, לפני פסק דין לופו, והדיון בנכות נפשית היה סוגיה נפרדת שהועלתה בהמשך. משכך, פסק דין לופו לא חל רטרואקטיבית על עניינו של העותר. זאת ועוד, לא חל החריג להנחיה 80.23 בדבר שיהוי בלתי סביר של הליכים, שכן משך ההליך היה מוצדק בשל מורכבות התיק והקשיים האובייקטיביים. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות אגף השיקום, בסך 7,500 ₪.