מ. מקרקעין 221/19

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת התובעת, האוסרת על הנתבעים להשכיר את דירות המגורים שבבעלותם בבית משותף לצרכי תיירות ונופש לטווח קצר. השופט קובע כי הלשון הברורה והחד-משמעית של התקנון המוסכם בבית המשותף מגבילה את השימוש בדירות מגורים למגורים בלבד. פרשנות התקנות נתמכת בפסיקה קודמת, המבדילה בין דירות מגורים לבין חדרי נופש או מלון המשמשים למגורים ארעיים. השופטת דוחה גם את טענות הנתבעים כי אופיו הייחודי של הבית המשותף, הכולל הן בית מלון והן דירות מגורים, מאפשר השכרה לטווח קצר של האחרונים. יתר על כן, השופטת מדגישה כי הסכמים פרטניים, כגון הסכם התחזוקה והניהול משנת 2014 אליו הפנו הנתבעים, אינם יכולים לגבור על תקנות הבית המשותף הרשום. פרקטיקת העבר של התובעת להשכיר בחזרה דירות מגורים לשימוש מלונאי מוכרת, אך אינה מצדיקה את ההפרות המתמשכות של הנתבעים את התקנות. פסק הדין מדגיש את הצורך לכבד את החלטות האסיפות הכלליות ואת אופיין המחייב של תקנון הבית המשותף. משכך, נצטוו הנתבעים להימנע מלהשכיר את דירותיהם לצרכי תיירות ונופש וניתנים להם 90 יום לציית. בנוסף, הנתבעים אחראים ביחד ולחוד להוצאות התובע ולשכר טרחת עורך הדין בסך 12,500 ₪. השופט מורה גם על רישום הערה בדבר פסק הדין בדף רישום הדירות. ההחלטה תקפה מיום מתן פסק הדין.