ת"א 622/98

תקציר

קביעת בית המשפט היא כי המבקשת – חברת קיבוץ מזה 31 שנים – לא תפונה מביתה בקיבוץ וחברותה תישאר על כנה עד למתן פסק דין סופי בתביעתה העיקרית לסעד קבוע. מדובר באמצעי זמני למניעת נזק בלתי הפיך למבקש. ההחלטה לגרש אותה מהקיבוץ, על בסיס היעדרויות בלתי מורשות, שנויה במחלוקת. המבקשת טוענת כי כל היעדרויותיה נבעו ממחלה ונתמכו באישורים רפואיים, ואילו הקיבוץ טוען כי מספר ההיעדרויות מוגזם וחלקן אינן קשורות למחלתה. בית המשפט מציין כי מדובר בסוגיה מורכבת שלא ניתן להכריע בה ללא משפט מלא. עוד נטען כי הסיבה האמיתית לגירוש היא טינה כלפי המבקשת ומשפחתה, טענה שהקיבוץ מכחיש. בית המשפט מוצא טעם בטענת המבקשת כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם תפונה מהקיבוץ, שכן אין לה מקום מגורים אחר והיא תהפוך לחסרת בית. לפיכך, צו המניעה הזמני נגד פינויה מתקיים. עם זאת, בית המשפט לא יכפה על הקיבוץ לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המבקש, שכן הדבר נתון לשיקול דעתו של הקיבוץ לקבוע את היקף התמיכה החומרית שהוא מעניק לחבריו. גם בקשתה של המבקשת למתן צו הצהרתי זמני שיאסור כל פעולה הנוגעת להרחקתה מחברות בקיבוץ נדחית. עלויות הבקשה ישולמו בהתאם לתוצאות התביעה העיקרית, שנקבעו למועד מאוחר יותר.