בג"צ 39056/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה לבג"ץ בנוגע להליך קיום הצבעת אי אמון בראש הממשלה בכנסת. העתירה, שהוגשה על ידי ח"כ מ' קליינר, ערערה על החלטת יו"ר הכנסת שלא להכיר בהצעת חוק מסוימת כעילה לקיום הצבעה כזו. יו"ר הכנסת ביסס את החלטתו על היעדר הודעה רשמית של הממשלה התומכת בהצעת החוק. פסק הדין, שניתן על ידי הנשיא א' ברק, השופט ט' אור והשופט י' זמיר, פותח בתיאור הליך החקיקה שהוביל לעתירה. הוא מתאר את הדיונים וההחלטות השונות הקשורות להצעת החוק המדוברת, שיזם ח"כ א. בשארה, שהממשלה החליטה לתמוך בה. לאחר מכן יורד פסק הדין לכללים הפרוצדורליים המסדירים הצבעות אי-אמון בראש הממשלה, כפי שנקבעו בסעיף 36 לתקנון הכנסת. כללים אלה קובעים כי אם הממשלה מודיעה על תמיכתה בהצעה, ניתן לקיים הצעת אי-אמון במקביל להצבעה על ההצעה. לב העניין הוא פרשנות הביטוי "שהממשלה הודיעה כי היא תומכת בו" בתקנון הכנסת. על בית המשפט מוטלת המשימה לקבוע את משמעותו של ביטוי זה והאם היעדרו של נציג ממשלה באולם המליאה, יחד עם היעדר הודעה רשמית, מונעים מהצעת החוק להוות עילה להצבעת אי-אמון. היועץ המשפטי המייצג את יו"ר הכנסת, צבי ענבר, טוען כי משמעות הביטוי היא הודעה מכוונת ומפורשת של הממשלה על תמיכתה. מאחר שהדבר לא קרה, ענבר טוען כי החלטת היו"ר הייתה חוקית. מנגד, בא כוחו של קליינר טוען כי היה על היו"ר לפרש את הכללים באופן שונה ולפנות לוועדת הפרשנות לצורך בירור. בדחותו את העתירה מגיע בית המשפט למסקנה כי הסוגיה אינה שפיטה, שכן מדובר בעניין פרלמנטרי פנימי. בית המשפט קובע כי החלטת יושב הראש, גם אם היא בלתי חוקית בעליל, אינה פוגעת פגיעה מהותית במרקם הדמוקרטי או במבנה היסוד של המשטר. לדברי השופטים, העתירה מייצגת שאלה פרשנית טיפוסית שמוטב להתייחס אליה הכנסת עצמה. בפסק הדין מודגש כי המסלול הפרלמנטרי להבעת אי אמון בראש הממשלה נותר פתוח, וכל עיכוב שייגרם בעקבות החלטת יו"ר הכנסת הוא מזערי. לפיכך, בית המשפט קובע כי יש לדחות את העתירה.