ע"א 117/47

תקציר

המסמך הוא פסק דין שנכתב בשנת 1949, הנוגע לסכסוך בעלות על נכסים בתל אביב. המערערת, שבבעלותה בניין בן קומה אחת, מבקשת לפנות את הדייר, חברה המשתמשת בו כמחסן, כדי להרחיב את מפעל שקיות הנייר הסמוך להם. המקרה נסוב סביב פרשנותו של חוק השכירות, ובפרט סעיף 4(1)(ה) לפקודת הגבלת שכר דירה (עסקים), תש"א-1941, המאפשר פינוי אם המשכיר זקוק לנכס לשימושו העצמי. שאלת המפתח היא מי נחשב ל"משכיר" - מערער יחיד או שותפות שהם חלק ממנה. פסק הדין דן בהגדרת "משכיר" ומגיע למסקנה כי שותפות היא ישות משפטית נפרדת משותפיה. לפיכך, המערערת, שהיא שותפה אחת במיזם משותף, אינה יכולה לתבוע בשם השותפות את הנכס לשימושה העצמי. בנוסף, פסק הדין מתייחס לזמינותם של מקומות חלופיים הולמים עבור השוכר ומגיע למסקנה כי אין די בהצעתה של המערערת להעמיד לרשות השוכר מחסן חלופי שכבר היה ברשותה. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, ופסק הדין הראשוני לטובת הדייר המשיב מתקבל, תוך פסיקת הוצאות למשיב.