עב"ל 32394-10-21

תקציר

הערעור מוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי ("המוסד") על החלטת בית הדין האזורי לעבודה (השופט ר' גליק) להכיר במחלתו של המנוח (סרטן) כתאונת עבודה ולהורות למוסד לשלם לתלויים בו תגמולים לפי חוק ביטוח נפגעי עבודה, התשי"ח-1958 ("החוק"). המוסד טען כי שגה בית הדין לעבודה בקובעו כי קיים קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין מחלתו, וכי חוות דעת המומחה שעליה התבססה החלטת בית הדין הייתה שגויה. המשיבים הם אלמנתו וילדיו של העובד המנוח, אשר לטענתו עבר תאונת עבודה עקב חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה. המוסד לביטוח לאומי טען כי התיק תלוי ועומד קרוב לעשרים שנה, ולכן היה מקום לדחות את הערעור שכן הוא עולה כדי התנכלות וניצול לרעה של החוק. טענה זו נדחתה בנימוק שחלוף הזמן לא נגרם בשל עיכוב המוסד וכי נדרש בירור ממושך לבירור טענותיהם הראשוניות של המשיבים. לאחר מכן פנה בית המשפט לבחון לגופו של הערעור, שדרש בחינה של שתי רמות סיבתיות. המישור הראשון עניינו הכרה בפגיעה בעבודה שגרמה למבוטח לפגם או לפחות להחמרתו. הרובד השני נגע לקשר סיבתי בין הליקוי לבין תוצאה קטלנית. בית המשפט דן בהיבטים הקליניים של סרטן האף, והדגיש כי מרבית המקרים מתגלים בשלב מתקדם. חוות דעת המומחה קבעה כי המחלה אובחנה בטווח הזמן התקין וכי כל עיכוב היה קל. עם זאת, חוות הדעת כללה שני קשיים עיקריים. ראשית, המומחה סטה מהעובדות שנקבעו והניח כי המנוח השתמש במסכה, שאין לה בסיס עובדתי. שנית, המומחה לא סיפק תשובות ישירות לשאלות מהותיות והעלה השערות ללא כל בסיס ראייתי. קשיים אלה, במיוחד כאשר בוחנים אותם יחד, נמצאו משמעותיים, שכן הם נוגעים לסוגיות מרכזיות בתיק. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא יהיה זה ראוי לאמץ את מסקנות המומחה. בהיעדר תשתית ראייתית, התקבל הערעור, והתביעה להכיר במחלתו של המנוח כתאונת עבודה נדחתה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו. השופטת ל' גליקסמן והשופטת מ' שפיצר הסכימו עם תוצאת חוות דעתה של השופטת אופק-גנדלר והדגישו כי חוות דעת המומחה לא ביססה קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין מחלתו. גם נציגי הציבור של העובדים והמעסיקים הצטרפו לחוות דעתה של השופטת אופק-גנדלר.