ע"פ 6427/10

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן היא האם המערער התכוון להרוג את המנוח. על התביעה מוטל נטל ההוכחה מעבר לספק סביר, שהוא אפשרות ממשית ולא רק תיאורטית. בהיעדר ראיות ישירות, נדרש בית המשפט להסתמך על ראיות נסיבתיות, המצביעות על אשמתו של המערער. הראיות הנסיבתיות כוללות את מסלול הקליע, מעשיו של המערער לפני הירי ולאחריו, הצורך להגיע לזירה, עיתוי האירועים, המניע הנטען, האקדח ומעשה הירי עצמו. בית המשפט בחן כל ראיה ומצא כי ביחדיה הם מצביעים על כוונתו של המערער להרוג את המנוח. ראשית, ממסלולו של הקליע עולה כי גרסתו של המערער לאירועים אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם הראיות הפורנזיות. שנית, מעשיו של המערער לאחר הירי, לרבות הכנסת המנוח לרכבו ואי הזעיקת עזרה, מצביעים על אשמה. בעוד שהכנסת המנוח לרכב יכולה להיחשב כניסיון להצילו, אין זה סביר שרוצח מתוכנן יסתכן בראיות מפלילות ברכבם. שלישית, הימצאותו של המערער באזור מבודד עם הקורבן מעידה על כוונה להרוג. הסבריו של המערער להימצאותם שם אינם סבירים דיים כדי לדחות את גרסת התביעה. רביעית, עיתוי האירועים ופעולותיו המשבשות המיידיות של המערער לאחר הירי מצביעים על כוונה מוקדמת. אין זה סביר שאדם שירה בטעות בחברו יתחיל לטייח את הפשע כל כך מהר. חמישית, קיומו של מניע, פחד מפני המנוח, תומך בטענת התביעה. שישית, האקדח הוצא מהאחסון, נוקה והועמס, אותו נשא המערער במשך שבועיים. הימצאות האקדח ברכב, כמו גם טיפולו המיומן של המערער בו, מרמזים על כוונה להרוג. לבסוף, פעולת הירי עצמה, המכוונת לראש מטווח קצר, מצביעה על כוונה להרוג. ככלל, הצטברות ראיות נסיבתיות אלה אינה מותירה ספק סביר כי המערער התכוון לגרום למותו של המנוח. לפיכך, הערעור נדחה.