עת"מ 44729-01-11

תקציר

פסק הדין דן בהליכים הנוגעים למבקשי מקלט בישראל ובתיקון האחרון שלכאורה מקשה עליהם לקבל מקלט. התיקון, שהוא סלע המחלוקת העיקרי, מאפשר דחייה על הסף של בקשה לאחר ראיון בסיסי. השופט מציין כי הוגשו מאות עתירות דומות ורבות מהן דומות מאוד, אם לא זהות. ההיבט המשפטי של פסק הדין נסוב סביב השאלה האם יש להחיל רטרואקטיבית את הנוהל החדש על בקשות שהוגשו לפני יישומו. השופט מסביר כי יש להתייחס לבקשות לצווי ביניים באופן שונה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. תיקים שהם ריקים מתוכן, או שכל מטרתם היא לקנות זמן, יש לדחות ללא כל התערבות בית משפט. אלה כוללים מקרים שבהם המבקש מיצה את שהותו המותרת בישראל או שהוא מסתנן/מתנחל ללא זכות להישאר בארץ. לעומת זאת, בקשות המצביעות לכאורה על סכנה לחיי המבקש אם יגורש, יש ליתן צו ביניים ולקבוע מועד לדיון. השופט מציע כי צריכה להיות נטייה למתן צו ביניים במקרים בהם קיים ספק לגבי ביטחונו של המבקש בעת הגירוש. עם זאת, טענות כלליות ומעורפלות בדבר סכנת חיים אינן צריכות להוות עילה מספקת ויש לבחון אותן לאור הראיות הקיימות. למקרה הספציפי הנדון, הבקשה לצו ביניים נדחית בשל העדר כל יסוד סביר. השופטת מפרטת מספר נימוקים להחלטה זו, ובהם שהותה הקודמת של העותרת בישראל, היעדר פירוט וסתירה בדבריה, והדמיון בין עתירתה לעתירות רבות אחרות שהגיש אותו עורך דין. לפיכך, העתירה נדחית ללא כל התערבות בית המשפט, כלומר ניתן לגרש את העותר לפני הכרעה בעתירה עצמה.