ת"א 8145-01-16

תקציר

בית המשפט מצא כי התובעת הייתה זכאית לגבות את מלוא דמי התפעול כפי שנקבעו בהסכם ההפעלה עד לסיומו בשנת 2019, אך אין להוסיף לחוב תוספות שהוסכמו לאחר חתימת ההסכם. הנתבעים לא היו רשאים להפסיק לשלם לתובע את חלקו בדמי התפעול, שכן טענתם לקיזוז חובות אחרים הייתה שלא כדין. זאת ועוד, הנתבעים לא הביאו ראיות המצדיקות את דרישתם להחזר רטרואקטיבי של תשלומים ששולמו לתובע על פי הסכמים שונים. טענת הנתבעים כי אולצו לחתום על הסכמי ההלוואה והייעוץ לא נתמכה בעובדות ולא עמדה בדרישות החוק המחמירות בכל הנוגע להוכחת כפייה כלכלית. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובעת לא הפרה הסכמים אלה. הנתבעים היו רשאים לנכות תשלומים ששולמו לתובע רק אם הצליחו להוכיח כי לא קיבל את הסכמת שותפיו להארכת הסכם ההפעלה או לשיפור תנאיו. עם זאת, הימנעותם של הנאשמים מזימון עדים חיוניים, לצד הבעייתיות בעדותם שלהם, הביאו לכך שלא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בעניין זה. כתוצאה מכך, מצא בית המשפט כי הנתבעים לא היו זכאים להשבת תשלומים ששולמו לתובעת לפני סיום ההסכמים הרלוונטיים. בסיכומו של דבר, ההתדיינות המשפטית הענפה נראתה מיותרת, שכן ציפיות הנתבעים מהתובע לא התממשו. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות שני הצדדים וסבר כי הם גרמו למחלוקת בכך שלא ייצגו בכתב את תנאי ההסכמים ביניהם. למרות שקיבל את מרבית טענות הנתבעים, בית המשפט הורה להם לשלם לתובע מחצית משכר הטרחה ששולם ושכר טרחת עורך דין נוסף. הסכום המדויק של החוב היה אמור להיות מחושב על ידי ראש ההוצאה לפועל, עם אפשרות לגייס את המומחה שהכין את חוות הדעת מטעם בית המשפט.