ת"א 12287-12-20

תקציר

העירייה שכרה נכס מחברת עמידר, חברה ממשלתית המנהלת נכסי ציבור מטעם מדינת ישראל, לצורכי לימודים. מעמדן של המדינה כבעלת הנכס והעירייה כדיירת מוגנת מכוח דיני הגנת הדייר היה שנוי במחלוקת בתביעת פינוי שהגישה המדינה. השופט פסק לטובת העירייה בשני המקרים. ראשית, טענת המדינה לפינוי העירייה נדחתה מאחר שהשופט הכיר במעמד הדייר המוגן של העירייה, שמשמעותו סטנדרטים גבוהים יותר של פינוי שלא עמדו בהם על ידי המדינה. הכרה זו התבססה על היסטוריית האכלוס הארוכה של העירייה, שראשיתה בשנת 1950, ועל התנהלותו של עמידר עצמו ועל מסמכים המכירים בעירייה כדיירת מוגנת. שנית, השופט דחה את תביעת עמידר לאי תשלום דמי שכירות, וקבע כי עמידר לא הביא ראיות מספיקות לחוב הנטען. השופטת טענה כי צילומי מסך מתוכנת הניהול של עמידר אינם מהווים ראיה תקפה וכי הסכומים הנתבעים לא הובהרו או פורטו דיים כדי להוכיח את דמי השכירות המגיעים להם על פי הסכם השכירות. לפיכך נדחתה תביעת הפינוי, ונפסק כי לעירייה יש דיירות מוגנת. כמו כן, נדחתה גם תביעתו של עמידר לחוב דמי שכירות, והמדינה ועמידר חויבו בהוצאות המשפט של העירייה.