עת"מ 33281-02-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לעתירה המערערת על חוקיותו של היתר בנייה. העותר טען כי יש לבטל את ההיתר מאחר שהמשיב ביצע בעבר עבירות בנייה וההיתר יכשיר את עבודות הבנייה הבלתי חוקיות של המשיב בעבר. תחילה דחה בית המשפט את הטיעון המקדמי לדחיית העתירה מחמת שיהוי, שכן השיהוי של העותרת בהגשת העתירה לא היה מכוון והיה חשוב להתייחס לסוגיה המהותית של עבריינות הבנייה. בית המשפט הסכים עם העותר כי ועדת הערר לא התייחסה לעבירות הבנייה הקודמות של המשיב ולהשפעתן על הבקשה הנוכחית להיתר. הודגש כי על גופי התכנון לבחון ביסודיות בקשות הנוגעות להפקרות בעבר, תוך מתן משקל ראוי לשיקול של הימנעות מעידוד עבריינות בנייה. בית המשפט מצא כי החלטת ועדת הערר לא התייחסה די הצורך לסוגיה זו, ואף לא ערכה בדיקה יסודית. לפיכך, קיבל בית המשפט את העתירה באופן חלקי, ביטל את החלטת ועדת הערר וחייב אותה לשקול מחדש את הבקשה תוך התחשבות בטענות העותר ומתן להן משקל ראוי. ההחלטה הדגישה את חשיבות השמירה על חוקי התכנון והימנעות ממצב שבו "החוטא נהנה" מהפרתם. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין היה אמור להימסר לבאי כוח הצדדים.