ת"א 1275/06

תקציר

התובע, שחרוך לוויעם, טען כי רכש חלקת אדמה בהרצליה מדודתו, חנה דלמנו, בשנת 1990, וביקש לבטל את מכירת אותה חלקה על ידי יורשיו של חנה - בני דודיו - לצדדים שלישיים בשנת 2005. לחילופין, הוא ביקש פיצוי כספי משתי קבוצות הנתבעים. התיק נסב על פרשנות ייפוי כוח נוטריוני שלטענת התובע היווה ראיה למכירה לו, וכן על תחולתן של מספר הוראות בחוק המקרקעין. השופט פסק נגד התובע וקבע כי בשנת 1990 לא בוצעה מכירה. ייפוי הכוח לא היווה ראיה מספקת למכירה, במיוחד לאור היעדר כל תיעוד או עדים תומכים אחרים. יתר על כן, התובע לא פעל בתום לב בכך שלא רשם הערת אזהרה על רכישתו הנטענת, אשר הייתה מתריעה בפני הרוכשים הבאים על תביעתו. רשלנות זו, יחד עם הימנעותו של התובע מליידע את יורשיו של חנה על המכירה כביכול, גרמו ל"תאונה משפטית" לטובת קבוצת הנתבעים השנייה, אשר רכשו את הנכס בתום לב ורשמו את העסקה. בנוסף, השופט קבע כי קבוצת הנתבעים השנייה מוגנת על ידי סעיף 10 לחוק המקרקעין, המעניק עדיפות לרוכשים המסתמכים בתום לב על רישומי רישום המקרקעין, גם אם הרישומים מתבררים מאוחר יותר כשגויים. השופט הורה לתובע לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 25,000 ₪.