ת"פ 10627-05-13

תקציר

כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו שוד, שהתרחש לכאורה ביום 10.3.2010. על פי החשד, המתלונן הרים את הנאשם והסיע אותו ליער שלום, שם היכה אותו הנאשם באגרופים ובבעיטות. לאחר מכן גנב הנאשם את רכבו של המתלונן, יחד עם חפצים אישיים נוספים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בראשו ובפניו. הנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען כי לא פגש את המתלוננת. תיק התביעה התבסס על ראיות נסיבתיות, לרבות עדויות טלפוניות ומחקרי תקשורת שהציבו את הטלפון הנייד של הנאשם באזור בו בוצע השוד. מספר עדים העידו ובהם המתלונן, שוטרים ובני משפחתו וחבריו של הנאשם. הנתבע אף העיד והציג חוות דעת מומחים. התביעה טענה כי הראיות מפלילות את הנאשם, ואילו ההגנה טענה כי אין בהן די כדי לבסס אשמה מעבר לספק סביר. השופט בחן את חומר הראיות ומצא כי הנאשם אכן פגש את המתלונן ביער, כפי שעולה משיחות טלפון ונתוני מיקום. עם זאת, השופט קבע כי הראיות הנסיבתיות לא הוכיחו די הצורך את מעורבותו של הנאשם באירוע הגניבה שעמד בבסיס אישום השוד. עם זאת, על סמך עדותו של המתלונן וחומרת פציעתו, הרשיע השופט את הנאשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. הנאשם זוכה מעבירת השוד אך הורשע בסעיף האישום הקל יותר של תקיפה. פסק הדין ניתן ב-23 ביולי 2015.